* / יובל גלעד
*
הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים בָּעוֹלָם
מְצִיצִים מֵחַלּוֹן דִּירָה
בָּהּ הֵן מְחַכּוֹת בַּבֹּקֶר
בְּסָלוֹן כִּמְעַט עֵירֹם
לְלָקוֹחוֹת בָּאִים לִפְעֹר
יְרֵכַיִם כִּמְחוּגוֹת.
בְּדִידוּת אוֹהֶבֶת לְהַכְאִיב
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ מֵעַצְמָהּ.
חֲרִיצֵי גּוּפָן כּוֹאֲבִים
אֲבָל לֹא הַנְּשָׁמָה
שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה פֹּה,
הִיא מְרַחֶפֶת שָׁם
בַּשָּׁמַיִם הַיָּפִים בָּעוֹלָם
בִּזְכוּת אַבְקָה מֻרְתַּחַת
עִם קְצָת מַיִם בְּכַפִּית,
מֻזְרֶקֶת לְגוּף שׁוֹכֵחַ
אֶת טִנֹּפֶת הַפִּין.
*
הַנְּשׂוּאוֹת
מַעֲלִימוֹת עַיִן
מִכָּךְ שֶׁהַבַּעַל
אֲבִי יַלְדֵיהֶן
הַנִּפְלָאִים כָּל כָּךְ
מְאַחֵר מִדֵּי פַּעַם
בְּשָׁעָה—שְׁעָתַיִם
בִּגְלַל הֶכְרֵחַ
לְנַקֵּז זַעַם
לַנָּשִׁים הָהֵן
שֶׁזֶּה מִקְצוֹעָן
*
טֶלֶפוֹן צִבּוּרִי
חֲסַר שִׁמּוּשׁ
נִצָּב בָּרְחוֹב
עָקָר מֵרֶגֶשׁ
עֶשְׂרוֹת שְׁנַיִם
נִשְׁכַּח שָׁם
עָצוּב וְיָפֶה
כְּגוּף נָשִׁי
הוֹלֵךְ וְכָלֶה
בְּפִנַּת רְחוֹב
בּוֹ עָבְדָה
כָּל חַיֶּיהָ
ניקוד: יאיר בן־חור
13 תגובות
שמעון
חזק מאוד
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר קשה וחזק !!
יובל
תודה על פרסום השירים, הם המשך לצרור שפרסמתי כאן בנושא הנורא לפני כמה חודשים.
בינתיים מקודמת הצעת חוק לקנס מסוים על לקוחות, 1500 שח נדמה לי הוא המחיר שנקבע לביזוי,
ואינני בטוח שהחוק יעבור, ואם יעבור אם ייאכף, ואם ייאכף עד כמה ירתיע. זה יותר טוב מכלום,
שאלה בכמה.
הערה לגבי הניקוד – בשיר האחרון צריך להיות עשרות שָׁנִים כמובן, ולא עשרות שניים,
והמקף בשיר השני בין ה"שעה-שעתיים" אמור להיות רגיל ולא ענק – ליאיר, או למי שמעלה את השירים, ושוב תודה.
אור א
נהדר ומצמרר.
קראתי כמה פעמים
שיחלחל
איתן
תודה ליובל.
למען נשואי מחרוזת השירים , שיובל הגיש לנו, נילחם שהשמים אף פעם לא יהיו להם ריקים, אלא נושאי תקוות וחיים של מימוש עצמי.
שמרית מרום
נוקבים מאד השירים. נושא עצוב וחסר סיכוי
יגאל גודקוב
שירה חזקה יובל. מעולה.
מוטי
כמה נקודות: הדימוי של הטלפון הציבורי הוא מצד אחד מעניין למדי, אבל יש בו לדעתי גם פגמים.
הכוונה היא,ככל הנראה, להשוותו לדמותה של הזונה העומדת בקרן רחוב במשך עשרות שנים בתת תנאים וחייה למעשה עוברים ממספר למספר. כל אחד מגיע "ומחייג", כלומר מגיע לאיזשהו סיפוק, אבל השאלה מה קורה לטלפון עצמו כתוצאה מהשימוש בו אינה עולה כמעט על דעתו של איש. הטלפון בסופו של דבר נזנח, אין בו צורך יותר והוא עומד חסר ערך "וחסר תקווה", ללא כל יכולת לעבור איזושהי טרנספורמציה, "להיגאל" מחוסר המשמעות. אולי זאת הייתה הכוונה של יובל בתארו את הטלפון הציבורי "כעצוב ויפה" ומייד לקשרו לגוף הנשי, אבל בעיני הקישור הזה היה קצת בעייתי,קצת חורק.(אני יכול להסביר את הקישור הזה,אבל עדיין ההרגשה היא של מלאכותיות מסויימת).
ברור שהטלפון אינו עצוב ויפה, אלא הזונה היא זאת העצובה, אבל מה עניין היופי לכאן? כמה שורות לאחר מכן כבר השיר מדבר על הגוף הנשי "ההולך וכלה", כלומר איבד כבר את זהרו, את תמצית יופיו. כלומר הזונה אינה יפה, אולי בלה, אולי אפילו כבר מכוערת וחסרת כל ברק, איבדה לנצח את ימי זהרה, את הפוטנציאל שלה להיות משהו אחר.
למרות זאת העניין של "היפה" יכול עדיין לעבור איכשהו במידה ונתייחס אליו כאיזשהו "יופי" שהמשורר עצמו(או הדובר)רואה בעליבות הזאת, אם תרצו, היופי הפנימי שיש בכל הדברים, גם אלו הבלים, גם אלו המכוערים לכאורה, המנוונים לכאורה. גם התפיסה הזאת יכולה להתאים לאיזושהי מסורת של תיאור המצבים הללו בספרות. מצד אחד הרחוב עצמו שבו כל הדרמה הזאת מתרחשת הוא "עקר מרגש", אבל אפשר לחוש בחמלה של הדובר, גם אם באופן לא ישיר.הוא רואה את העצבות שיש במצב,אבל גם את היופי שבו.
רצף השירים ביטא במידה מרובה את "ההחפצה", את ההפיכה של האדם לאובייקט(ירכיים כמחוגות) ,של צלמו של אדם ולא נמנע מביקורת על אלו הנוטלים בכך חלק באופן ישיר או עקיף. לדעתי הייתה כאן כוונה טובה, אבל הביקורת הי די חד ממדית והיא מתעלמת מהפן הרחב יותר של המצב האנושי שבו הדברים הללו מתרחשים. במידה מרובה, רבים מהאנשים הללו שהולכים לזונות הם עצמם לעיתים לא יותר מאשר "עלובי החיים" והספרות העולמית לדעתי מתארת גם את ההיבט הזה.יובל מסתפק בעניין הזה של "בדידות פנימית" או "זעם" ויש הרבה יותר מהפרופיל הפסיכולוגי הבסיסי הזה של דמות "הלקוח"(אדם נשוי דווקא?מה הסטטיסטיקות אם יש כאלו?)
נשאלת השאלה, האם יש כאן ההיבט של "בחירה" או רצון משני הצדדים של המשוואה או הידרדרות של מצב עיניינים, עבור כל הצדדים כתוצאה "מהטבע האנושי,הדרך שבה המוח בנוי ואישיות מתפתחת?.אנחנו נתעלם לרגע מכל ההוגים הקיומיים:).אישה אינה בוחרת להיות זונה, היא הופכת לכזאת והטרגדיה מתעצמת כאשר היא עצמה סבורה שזה באמת מה שהיא או מה שהיא יכולה או יכלה להיות(ברמת הזהות).או שזאת הדרך היחידה לחיות את החיים ולהרוויח כסף,להתפרנס. אלו אכן חיים של ניוון וסופם בדרך כלל, רע ומר.
השיר לדעתי מתמקד בפלח מסוים של האוכלוסיה ובהיבט ספציפי של התופעה, שנמשכת כבר מקדמת דנא|(עיינו ערך ישו ומרים החוטאת שלו, או רחב הזונה בתנך,שתי דמויות שדווקא מתוארות באופן חיובי!) לכן לעיתים הייתה לי תחושה קצת שבלונית בקריאה, כאילו התופעה עברה השטחה מסויימת, או הדגשה יתרה של היבטים מסוימים בתופעה שאינם בהכרח תיאור מלא ומדוייק ככל האפשר של "העובדות" או המצב (בעולם התופעה הזאת מטופלת ברמות שונות של תפיסה והבנה, לאו דווקא כמו הדרך שבה החליטו לטפל בעניינים הללו כאן בישראל) אבל עדיין חשובה הכוונה ולשירים יש גם נקודות חזקות ברמת הדימוי הויזואלי וברמת ההבניה של רעיון הניכור הבסיסי של החוויה הקיומית.
בכל מקרה אין כאן תפיסה רומנטית של הזנות וטוב שכך, כי זנות היא אינה עניין רומנטי ומעולם לא הייתה. יש בהחלט גורמים עבריינים ופליליים רבים שמעורבים בסחר בבני אדם, בשקר והונאה וגם אם יימצאו (ויש כאלו) כמה זונות הטוענות שטוב להן במקצוע וזה מה שהן רוצות לעשות(תקופה מסויימת), עדיין, זה לא מסוג המקצועות שאנשים יכולים להתגאות בהם ולכן יש בזה מן האלמנמט הניווני, מן ההסתתרות, מן הבושה, שאנשים בעלי ביוגרפיה מסוג מסוים יכולים להימשך לשם אפילו מבלי לדעת. גם זונת צמרת היא עדיין זונה. והיא יכולה להתחיל בצמרת, אבל לפול מהר מאוד לבור ללא תחתית.(ונניח ולא, כמה זונות צמרת שמרוויחות הון עתק בכלל קיימות יחסית לכל האחרות שמאבדות את ממשותן,עצמיותן וחייהן?)
בגדול, לבני אדם יש תפיסה מסויימת של מהו צדק ומהי מציאות וגם יש להם תפיסה כיצד המציאות צריכה באמת להיות(כולם צריכים להיות צמחוניים, כולם צריכים להיות "מוסריים", כולם צריכים לחשוב "כמונו" וכולם צריכים להיות "כמונו". הרצון הזה יכול להוביל גם לניסיונות תיקון של העולם שבאים ממקום לא נכון. הניסיונות הללו לא מביאים בהכרח למציאות יותר טובה, אלא לעיתים, במידה רבה לבעיות אחרות, שהופיעו איכשהו, אי משם.
למשל, אחד הדברים שכדאי לקחת בחשבון הוא כיצד משקמים "זונה" בחברה לאחר שעבדה כל ימיה כזונה? (או אפילו חלק מהזמן). הבעיות לעיתים עמוקות מאוד, הנכות הפנימית מאוד קשה.האם בחוק הנוכחי יש התייחסות לכך למשל? האם יש קצבת נכות לזונות? טיפול עומק פסיכולוגי חינם? שילוב בקהילה?עזרה למציאת עבודה אחרת המתאימה ליכולות? מימון ומענקים המאפשרים לימודים והתפתחות?כמובן שלא.
לאסור משהו באופן גורף (מבלי לטפל טיפול עומק חינוכי בגורם האנושי) ולהטיל סנקציות חוקיות על צד מסוים במשוואה זה די דומה לאיסור על אלכוהול בארצות הברית בעשור הראושנים של המאה הקודמת. הדברים ירדו למחתרת ,הן הזונות והן הלקוחות.כי להרגלים,אפילו הרגלים הרסניים יש נטייה להימשך גם כאשר ההמחיר עולה!(הסבירו כיצד נתפסו עם זונות או בכל מיני דברים ממביכים ומנוונים אחרים, כל מיני דמויות ידועות בעולם שהיה להן הרבה מה להפסיד והם אכן הפסידו!)
טיפול בסימפטומים או בצד אחד במשוואה אינו פותר את העניין מיסודו. הכוונה יכולה להיות טובה, אבל כוונות טובות יכולות להוביל לכל מיני מקומות שונים ומשונים.
אבל הייתה לי שיחה על העניין הזה השבוע מהיבט אחר עם מישהו. אמרתי שלפעמים יש לבני אדם כוונה והיא מתחילה לפני אלפי שנים, בקתופות מאוד אפילות ולא בטוחות של העולם.נניח בני אדם שואפים להגיע למצב אוטופי,של חברה שיוויונית, צודקת, מכבדת, שבה כל אדם זוכה לממש את עצמו כעצמו, חברה שבה שורר שלום בין יחידיה ובין יחידיה ליחידים בחברות אחרות. איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, כמאמר הנביאים. יחד עם זאת, הנביאים רצו שלום ורצו צדק, אבל הם חיו בתקופות מאוד אפלות ותקופות אפילות אף יותר הגיעו גם אחריהם. אבל אולי,למרות זאת, אנחנו בכיוון לאיזשהו מקום טוב. אפילו שכל הניסיונות לא תמיד הובילו לאיזשהו מקום "מצופה" או מאווה בכל זמן נתון או נקודה ספציפית בהיסטוריה, אפילו שהמרחק בין הרצוי(שמים מלאים) למצוי(שמים ריקים) הוא מרחק מאוד גדול, עדיין במהלך הזמן אדם מצמצם את המרחק בינו לבין עצמו ולכן מצליח בהדרגה ליצור מציאות שבה "עצמו" משתקף יותר ויותר במציאות סביבו. הנוירופלסטיות של המוח, עוברת להיות הנוירופלסטיות של המציאות. אולי עוד מאה, מאתיים או אלף שנה,הזנות תבוטל מהעולם, לא באמצעות חוקים או עונשים, אלא באמצעות בחירה פשוטה ונכונה של כל אדם וכל איש, שיהיה ברמת העוצמה המתאימה לא לאפשר לדבר כזה לקרות. עד אז, יש לטפל בזה שדורש טיפול, אבל יש גם להיזהר מצדקנות וחד מימדיות ורדיפה של איזשהו דמיון במקום מציאות. הרצוי עבור אדם אחד והדרכים שבהם הוא סבור שהוא יכול להשיג את הרצוי הזה לא בהכרח יביא את התוצאות המקוות, לעיתים אפילו יביא לתוצאות אחרות או סתם להונאה עצמית או חברתית.
מצד שני, מי יודע. המצב הוא כפי שהוא עכשיו וברור שהוא משתנה כל הזמן וקיבעון במקום או סטטוס קוו אינו בא בחשבון.ל זנות ממילא יש מחיר עבור הזונה ועבור הצורך, ממש כמו שלכל דבר אחר יש מחיר, גם פורנוגרפיה(שנדמה לי שאפשר לומר בביטחון, שכל גבר וגם כל אישה נחשפו אליה ברמות כאלו או אחרות) היא סוג של זנות למעשה וסוג של ניצול והתמכרות שתוצאותיה לא תמיד מובנות.סמים ,אלכוהול ,משחקי מחשב, טלוויזיה,פלאפונים,פייסובק, תוכניות ריאליטי,בכל אלו יש היבטים של התמכרות, יש מחיר שיש לשלם, יש קורבנות שיש להעלות.ויש מתים! המשחק הזה עוד יימשך גם כאשר אנחנו כבר לא נהיה כאן וימשיכו אותו, מן הסתם, האחרים, באותה רמה של אמונה או התלהבות ותשוקה שאינה נגמרת לעולם באנושות המתחדשת.
מוטי
דרך אגב,לאוניד פקרובסקי,הסופר הרוסי ישראלי שחי בישראל, שסיפוריו תורגמו לעברית,כתב סיפור מאוד עוצמתי על הנושא הזה בקובץ סיפוריו הראשון, עוד הרבה לפני שזה היה באופנה כנראה:)
שם מתואר המכניזם המעליב והמדכא של הזנות ועולמה של הזונה. יחד עם זאת, הסיפור אינו פוסח על תיאור הכישרונות החבויים הללו בזונה, העולמות הייחודיים החבויים בה, שאולי יכולים לצאת אל האור, אם מישהו יפתח עבורה את הדלת.(ממש לקח את הגישה של ישו כלפי מרים) פקרובסקי מתאר יפה את המכניזם הגרוטסקי הזה של מין שאין בו אהבה ואין בו רגש ואשר נעשה עשרות פעמים ביום לעיתים גם שלא מעוניינים בו. זה מקור עיקרי של ניוון אנושי וירידה לשאול תחתיות. נדמה לי שהסיפור נקרא בשם מרק בורשט.(אין לי ספק שתמצאו אם תחפשו:).
זיוה גל
איזו רגישות!
השלישי מתעלה על כולם, עבורי.
טלפון ציבורי ישן נשכח משימוש אדם
מעליו נעים המילים, זזות באי נוחות המחשבות שקורמות גידים לבשר ודם.
מטאפורה מיוחדת כל כך שמרקדת עם מושאה.
זיוה גל
*נעות המילים
יובל
תודה על התגובות, והלוואי ושירה הייתה יכולה לשנות משהו בעולם, אבל כנראה שזה לא המצב.
למוטי – תודה על התהיות. דווקא לניתוח השיר השלישי ולרגישות הלשונית בניתוח התחברתי יותר מההגיגים על הזנות.
ובכל מקרה, על פי השיר, גם האישה שגופה מזדקן יפה, וגם הטלפון הציבורי הנוגע ללב במיותרותו,
והם באמת עומדים עדיין בכל מקום, מתים חיים.
ודאי שיש לקוחות בודדים, אבל זאת לא סיבה לחפצן אדם. העניין עם הזנות (נושא, אגב,
שכתבתי עליו כבר בספר שיריי הראשון, שיצא בשנת 2000, ועל גב עטיפתו הופיע שיר בנושא, ולא קפצתי לאור העיסוק הציבורי)
הוא שכמו עם אכילת חיות, הגברת מודעות יכולה לעזור.
והעניין השני הוא, שזה מתקיים יום יום ולילה לילה, בעוד אנשים עוסקים בענייניהם.
כך גם עשרות אלפי פליטים הנעים בגבולנו הדרומי לכיוון ירדן, משוללי זכויות ומדינה להיות בה.
אבל כאן עוד אפשר לומר שהשפעתנו מזערית, אנחנו מוגבלים למדינה. אבל איך הזנות מתקיימת
ברחובות בהן אימהות מגדלות ילדים?
אם עושים הזרה למצב הזה, אז נשאלת השאלה, איך זה ייתכן?
ובדבריך, מוטי, יש גם מן החזרה על הנימוקים המוכרים, שזה מתקיים מימים ימימה,
צורך אנושי וכו'. אבל גם פשעים הם צורך אנושי, ואפילו החמורים שבהם. אז מה?
העניין הוא, או מה שמעניין אותי, הוא שהעניין הזה מוסדר הלכה למעשה על ידי החברה.
מצד אחד הנישואים המונוגמיים, ומצד שני הפורקן המסוים, עם הנשים המאופסות ומבוזות.
ואז הן נרקומניות, וצריכות את הכסף, אז בכלל הן אשמות או משהו.
כלומר, החברה מטבעה אלימה. זה הכול. האלימות מוחצנת במלחמות כלפי האויב,
ומתקיימת גם ברחובות העיר, בחדרים המתוארים בשיר הראשון.
כאלה אנחנו, בני האדם. טינופת. ועניין הסולידריות הנשית מדכדך במיוחד.
הרי אם היו מזיינים מדי לילה ומבזים אלפי יהודים בגוש דן, הרי ברור שהיו קמים תושבי המדינה
או צבאה ונלחמים לחלץ את אותם יהודים. או כל אתניות אחרת. אבל איפה הנשים,
כשזה מגיע להשפלות האולטימטיביות האלה? מוחאות בקמפיין הMETOO, חשוב ככל שיהיה.
וכמובן שמדובר על כסף. לא מעט, בשביל לשקם את הנשים האלה. כמו גם לבתי חולים לחולי נפש
שם מתגוללים פגועי הנפש. אבל למה להקציב לקטנות אם אפשר לקנות צוללת חדשה?
האם זה ניתן לשינוי? למה לא? או להפחתה משמעותית. זה פשוט שאלה מה החברה רוצה.
בשלב זה, להטיל קנס קטן.
מוטי
בוקר טוב יובל,
בנוגע לעניין הזה: "כאלה אנחנו, בני האדם. טינופת". ובכן,לא מסכים:)
בנוגע לכל העניינים האחרים אני לא חולק על דעתך שיש אלימות, ניצול, מלחמות, פשעים ועבירות קלות (כלשונו של וודי אלן:),שמן הראוי שהחברה(מוסדותיה) ובני האדם יתנו עליהם את דעתם וישתדלו לעשות משהו(כל דבר)על מנת לשנות או לשפר(כל אחד בהתאם ליכולתו היחסית וגם בעצמו כמובן).יחד עם זאת, העולם בנוי בצורה כזאת, שאינה יכולה לאפשר שינוי מהיר של שום היבט שלו, אלא אם כן זה שינוי שהוא קטסטרופי מעיקרו (למשל הכחדת הדינוזאורים ותום עידן הזוחלים הגדולים לטובת התפתחות היונקים למינהם,בין היתר האדם).לכן,העניין הזה של הזנות כעניין עתיק הוא כן רלוונטי(אם כי הוא לא מצדיק שום דבר כמובן).
הטיעון שלי בתגובה הקודמת לא התמקד בעניין הזה ספציפית, אלא בכך, שרצונות מסוימים או כוונות מסוימות, משנים, בסופו של דבר, את המציאות לאורך זמן, אבל זה מגיע כאשר יש מסה קריטית של שינוי פנימי באדם עצמו בהיבטים מסוימים. הסבל קיים וימשיך להיות קיים ויש לו הרבה צדדים. האדם מתמרד נגד הסבל שלו ושל האחר (שבו הוא רואה את השתקפות עצמו),אבל לא תמיד הוא רואה או נוכח לדעת שיש לו יד ורגל ביצירת הסבל הזה, בדרך שבה הוא נלחם בו.הפליטים הללו שאתה מדבר עליהם,החמאס והגיהאד האיסלאמי בעזה,האם אין להם יד ורגל בסבל של עצמם?(אפילו חלק קטן).יש להם,אבל החלק הטרגי בכל העניין,שזאת לא אשמתם וגם מתוכם יש אנשים,שלא נושאים באחריות,בייחוד הקטנים שבהם,הסובלים בעיקר בשל פשעי המבוגרים וחינוך השנאה שהם מלמדים אותם.
האדם הוא לא טוב מנעוריו ולא רע מנעוריו, זה אתה שמלביש אמונה ותפיסה מוסרית מסויימת שלך על "האדם"..המוח התפתח באופן מסוים לאורך אינספור שנים ואלו התוצאות.יש למוח הזה חוזקות ויש לו חסרונות אבולוציוניים משמעותיים וכל מיני קבעונות.יש לו גם אפשרויות מפעימות. זה מה שיש ועם זה יש לעבוד ברמה האישית וברמה החברתית.
כדי "לבער" את הזנות (ותופעות אחרות),יש להתחיל דווקא בהיבט החינוכי (ההיבט המעצב) בגיל צעיר מאוד ולדבר על הנושא של המיניות בדרך חדשה עם הילדים ועם הנוער(בהתאם לגילם).גם זה לא בהכרח יעזור בביעור מוחלט של התופעה( כי אין לך שליטה על כל הילדים של כל האנשים,וודאי לא על דרך החינוך והאידיאות של תרבויות אחרות)אם כי בחברות מסוימות הוא יכול לצמצם אותה משמעותית.
בני אדם אינם יכולים תמיד לקחת אחריות מלאה על כל מה שקורה מסביבם בכל רגע ורגע, יש להם די והותר עניינים אישיים לקחת עליהם אחריות בשטף חיי היום יום. כאשר כל אדם יקח אחריות על ענייניו האישיים(וקצת אפילו מהעניינים הציבוריים) וישפר את עצמו, תשתפר בהכרח גם החברה. לאלו שאינם יכולים לקחת אחריות ונמצאים כבר במצב הרסני מסוים, לאלה החברה צריכה לסייע ולהקים מנגנונים מסייעים. הלוואי וזה היה פשוט. זה עניין חשוב מאוד, הרבה יותר מהקנס הקטן, שמשום מה אתה סבור שיסייע. חלק מהזונות רוצות להמשיך ולהישאר זונות, אז מה תעשה עם זה, תיתן גם להן קנס קטן? זה מה שיפתור את התופעה? קנס קטן משול לכדורים הללו, שחברות התרופות משכנעות את האנשים, שהם מועילים לבריאותם או שיש בכוחם "לרפא" מחלות מסוימות. אבל הכדורים יכולים לעיתים לגרום לבעיות גדולות יותר מהמחלה עצמה.שיפוטיות בסגנון של "אנחנו טינופת", לא תעזור כאן בכלל, נהפוכו, היא יכולה להחריף את המצב.
לא טענתי, דרך אגב, שאתה קפצת על איזושהי עגלה, אלא יותר שהנושא נכנס לאופנה בזמן האחרון ומושך הרבה תשומת לב. אני "מטבעי" אדם פסימי ואני לא מאמין שזה יעזור. אני לא מאמין שהרבה דברים ישתנו כל כך מהר, אבל אני גם מלמד את עצמי כל הזמן להיות אופטימי(בגבולות מסוימים,אופטימיות היא גם הטייה:) ואני מאמין שהשינוי אפשרי, שהוא מתרחש כל הזמן, בכל מקום ושרק צריך לתת לשינוי את האפשרות לעשות את עבודתו לפי עקרונות נכונים. יש גם עקרונות לא נכונים.מתקני עולם היו בכמויות לאורך כל ההיסטוריה. כמה מהם גרמו לנזקים גדולים מאוד
ואפילו את עצמם לא הצליחו לתקן.לזה כדאי לשים לב.
הרבה אנשים סבורים שהם צודקים ומחוקקים כל מיני חוקים.למיטב זכרוני חברת כנסת לשעבר גברת תעסה גלזר כינתה את המשוררת יונה וולך "בהמה מיוחמת". בגלל שמשהו בתופעה של יונה וולך לא מצא חן בעיניה. נדמה לי שאפילו היה חוק שאוסר לפגוע בקדשי הדת של האחר או לדבר בבאופן שיפגע בקדשי הדת הללו והדבר הוביל למסקנות די אבסורדיות במובן מסוים. אני נותן את זה כדוגמא, שלאו דווקא קשורה או מתאימה לעניין שלנו כרגע, כדי להמחיש את הנקודה. לבני אדם יש תפיסה מסוימת של המציאות.כדי שהמציאות תשתנה באמת, תפיסת המציאות של כלל האנשים צריכה להיות חופפת ממקום פנימי ולהיות מבוססת על עקרונות מסוימים והבנות מסוימות. כל העניין הזה לא קיים במציאות כרגע ולכן המציאות נראית כמו שהיא נראית.קנס קטן לא יעזור פה,
אפילו שאין לי בעיה שיטילו אותו.אני פשוט מאוד לא מאמין בכפייה וגם ידוע היום שעונשים הם בסך הכל אמצעי של השלטת סדר,אבל הם לא הדרך ליצירת חברה "אוטופית". הן אמרתי,שהסטטוס קוו אינו יכול להישאר וגם כי לעולם אין לדעת. אני לא מחזיק מעצמי איזושהי אמת מידה לכל הדברים או אחד שדעתו, משום מה, נחשבת יותר משל האחרים. אני משתדל להשקיע בהגיגים הללו ולנמק אותם ברמה ובעומק שיכולתי(והידע שלי לגבי "המציאות") מאפשרים לי בכל זמן נתון, בין אם תקבל זאת או תאהב זאת ובין אם לאו.
מעבר לזה, בוא נמשיך להאמין שהמציאות החיצונית תלך בעקבות זאת הפנימית,במידה וזאת תשתכלל ותשתדרג. זה מה שהנביאים קיוו לו ואולי אפילו ראו אותו מתממש בעולם, אבל באיזה תאריך או זמן הם לא ציינו(נדמה לי אחרית הימים היא אינה זמן ממש מדוייק:)