אבי / תמי קויפמן
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלֶיךָ הוֹדֵף אוֹתִי
אֵלָיו
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עֵצִים
וַאֲבָנִים, שֶׁיּוֹשְׁבוֹת לִי עַל הֶחָזֶה, לוֹחֲשׁוֹת
שֵׁדִים
הַלֵּב שֶׁלִּי, מַחְשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בִּפְרָאוּת.
מַה לָּךְ, מַה לָּךְ כִּי תָּלִינִי, מִתְגַּעְגַּעַת סִדְרָתִית
מַרְאֶה הַכְּבִישׁ יָשָׁר כְּסַרְגֵּל, לֹא מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי בְּמַמָּשׁוּתוֹ שֶׁל
הָרֶגַע.
עוֹד רֶגַע, עוֹד רֶגַע אוּכַל לִרְאוֹת אֶת
פָּנֶיךָ מְשַׂרְטְטִים בִּי עֲרוּצֵי חָכְמָה,
וּכְמוֹ פַּעַם, בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל, מַזְמִינִים אוֹתִי
אֶל שַׁעֲרֵי
גַּעְגּוּעַ
ניקוד: יאיר בן־חור
8 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר געגוע יפה ומרגש.
תמי קויפמן
לאה יקרה,
תודה על מילותיך, שממשיכות במידת מה את השיר,
תודה לך
איתן ..
סיום חזק- "מזמינים אותי אל שערי הגעגוע"
תמי קויפמן
איתן יקר,
תודה על תגובתך, ועל תשומת הלב
מוטי
"כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלֶיךָ הוֹדֵף אוֹתִי
אֵלָיו"
הדמות בשיר נשלטת בידי הגעגוע, ממנו היא אינה מצליחה להיחלץ.(יש בה רצון מסוים להיחלץ ממנו,
אבל היא נמשכת -או נזרקת-אל אותו הגעגוע בחבלי קסם. התמונה העולה ממשפט זה היא זו של אלקטרון מסביב לגרעין האטום(זה כוח גרעיני חלש,המחזיק אותו במסלול). הדמות היא האלקטרון, הגעגוע הוא הגרעין. ההדיפה היא המשיכה.
"אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עֵצִים
וַאֲבָנִים, שֶׁיּוֹשְׁבוֹת לִי עַל הֶחָזֶה, לוֹחֲשׁוֹת
שֵׁדִים
הַלֵּב שֶׁלִּי, מַחְשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בִּפְרָאוּת."
יש כאן שילוב של ביטוי ידוע בשפה, לדבר אל העצים ואל האבנים והכוונה ידועה, אך כאן השיר משתמש בביטוי באופן קצת שונה כמובן. (זה מה ששירה טובה עושה) הוא שובר את הביטוי ויוצר הפרדה בין העצים לבין האבנים. העצים צומחים, יש להם אינטראקציה עם השמש ועם האור,ל מרות אפילת השורשים, אבל האבנים הן כוח המשיכה, הן מושכות את הדמות בשיר עמוק למטה, לתוך תהומות המתוארות "כשדים, הלב שלי, מחשבות מתרוצצות בפראות". זה משפט מפתח בשיר שבו למעשה מתוארת ממש בקצרה, מהות מסויימת של מערכת היחסים בינה לבין האב. עכשיו נשאלת השאלה, מהם אותם שדים, אבנים היושבות על החזה, על הלב, מהן אותן מחשבות מתרוצצות בפראות?(משל היו דמונים בלתי נשלטים).
ובכן,כדאי לשאול את הדוברת בשיר, אולי היא תרצה לשתף(אם כי אין ממש צורך בכך, זאת לא תוכנית ריאליטי:)
השדים ואותם מחשבות מתרוצצות בפראות הם כמובן הזכרונות, אך יותר מכך, המטען הרגשי הנלווה לזכרונות, שחלקן, מעצם העניין, הן זכרונות ילדות מוקדמים.(מעורבלים עם זכרונות אחרים מכל החיים המשותפים)
"מַה לָּךְ, מַה לָּךְ כִּי תָּלִינִי, מִתְגַּעְגַּעַת סִדְרָתִית"
מדוע אנשים מתגעגעים? זה סיפור גדול, אבל געגוע הוא תמיד ביטוי לתחושה של החמצה או אובדן ובמקרה הנ"ל הגעגוע הוא סדרתי, כי הדוברת בשיר נשלטת בידי הגעגוע ובידי העבר, הנראה לה מוחשי וממשי יותר באותו הרגע, מאשר הדבר המצוי מול חושיה בזמן הווה.
מַרְאֶה הַכְּבִישׁ יָשָׁר כְּסַרְגֵּל, לֹא מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי בְּמַמָּשׁוּתוֹ שֶׁל
הָרֶגַע.
הגעגוע אכן מעורר ספקנות בנוגע לממשות של כל החיים. אפילו מה שנראה לכאורה כמו "האמיתות" "הנצחיות", משהו שאין לפקפק בו, כמו "משפטי הגיאומטריה", הכביש הישר כסרגל, אמות המידה לכל הדברים, התפיסות שלמדנו על החיים, האמונות, הערכים, כל אלו נראים כלא ממשיים כשהדברים הללו צצים ועולים.למעשה, זאת ספקנות הנובעת מתחושה שאין שום דבר "נצחי",שהכל חולף עובר, שאין שום דבר קדוש, מעל הדברים,שאוחז את כל הדברים בידו.הדמות של האב כאן די מקושרת לדמות של האל."המרד" הוא המרד באל וכך גם "השיבה" אל האב,הגעגוע אל האב שאינו עוד.הרצון שיהיה.
מה לך כי תליני הוא ביטוי הלקוח מספר "במדבר" פרק ט"ז ,קורח ועדתו, שמרדו במשה, שהוא נציג האלוהים, נציג האב ולאחר מכן ירדו תהומה בזעם האל. (האל נוקם ונוטר, בהחלט טיפוס חסר פשרות בכל מה שנוגע לציות מוחלט לו ולנציגיו עליו אדמות.ילד יכול לתפוס כך את הוריו,במידה והם מענישים אותו על התנהגותו, עונש שוודאי תמיד נתפס בעיניו כלא מוצדק,כאשר הוא מגיע מהוריו!)
אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים עם האסוציאציה הזאת.:)
האם הבת "מרדה" באב והחמיצה משהו ממה שהיא מתארת לאחר מכן "כחוכמתו" המשורטטת?
זה לא יהיה בלתי נפוץ אם כך נראה את הדברים. מארק טווין התייחס לכך פעם כשהודה איך למד להעריך את אביו ודברי אביו, שבהם נטה לזלזל בנעוריו. הוא לא הבין כיצד הפך האב להיות חכם כל כך בזמן כל כך קצר.
השרטוט של החוכמה גם מקושר כאן "לאמת", "לגיאומטריה", "לממשות" ,עד כמה שניתן לתפוס את הממשות בכלל, אבל כמובן לקמטים של ההתבגרות, של הזקנה המתקרבת, של ההבנה שהאב והדוברת בשיר, חולקים לא רק גורל משותף, אלא גם באופן בלתי נמנע אותם הגנים ולכן יש בהם זהות בלתי נמננעת בדברים מסוימים( למרות השוני),שוודאי מתמיהה את הדוברת הבוחנת את מערכת היחסים הזאת בדיעבד.
עוֹד רֶגַע, עוֹד רֶגַע אוּכַל לִרְאוֹת אֶת
פָּנֶיךָ מְשַׂרְטְטִים בִּי עֲרוּצֵי חָכְמָה,
וּכְמוֹ פַּעַם, בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל, מַזְמִינִים אוֹתִי
אֶל שַׁעֲרֵי
גַּעְגּוּעַ
הגעגוע הוא שער, אבל שער אל מה? שער שמתוכו יכולה, אולי, בסופו של דבר לצמוח אמת מתוך הסבל, מתוך האובדן, מתוך חוסר הממשות של כל הדברים. דבר מה שבו אולי ניתן לאחוז, דבר מה שאיתו אפשר לעשות משהו חדש, אולי אפילו ליצור משהו חדש, יצירה כלשהי, שיר אולי?דבר מה שמפצה על הכל, על הזמן העובר, על דברים שהוחמצו ולא ישובו, דבר מה שנותן לכל זה משמעות.מי יודע?
השיר או היצירה יכולות להיות הכוח המשחרר את האלקטרון הזה לחופשי, להמשיך לנוע כאינדיבידואל יוצר עולמות, היכול לבחור לאן ברצונו להתחבר(בעצם הוא יכול להתחבר לכל גרעין שהוא בכל זמן נתון, ואולי להיות בשני מקומות שונים בו זמנית ואולי לנוע ממקום למקום ולהנות מכל העולמות.הכל אפשרי.!:)
תמי קויפמן
רחל יקרה, תודה על קריאתך הרגישה
תמי
תמי קויפמן
מוטי יקר,
הקריאה בניתוח השירים מכניסה אותי תמיד , כל פעם מחדש, לקריאה חוזרת שבה אני נחשפת שוב ושוב לרבדים נוספים.
הפעם, כשמדובר בשיר שלי, ההדהוד של דבריך הוא מיידי ולא מעורר צורך לחזור לשורות השיר.
תודה על קריאתך המעמיקה, על השילוב של ידע, רגישות ותשומת הלב למילים ולמשמעויותיהם , ושוב, תודה רבה רבה
רחל בכר
"כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלֶיךָ הוֹדֵף אוֹתִי אֵלָיו" מדובר באוקסימורון אשר חייב אותי להפוך בו שוב ושוב , הרי הדיפה היא פעולה הרחקה ונראה שלגעגוע ישות נפרדת ויכולת לבצע גם פעולה בלתי אפשרית של הרחקה/קירוב בו בזמן.
כמו מוטי רציתי להתייחס אל הביטוי "לדבר אל האבנים והעצים" אבל הוא עשה זאת טוב ממני. "מַרְאֶה הַכְּבִישׁ יָשָׁר כְּסַרְגֵּל" האם יתכן כי מדובר בכביש הסרגל ובנסיעה בכיוון בית הילדות? נסיעה מעוררת זיכרונות וגעגוע.
"פָּנֶיךָ מְשַׂרְטְטִים בִּי עֲרוּצֵי חָכְמָה" רמז לקמטי ההזדקנות ויתכן שגם לדמיון הגדל בין הבת לאביה .