הקנרית רעבה / ורדית שלפי
הַקָּנָרִית רְעֵבָה
אֲבָל אֲנִי מַשְׁמִיעָה לָהּ בִּיוֹנְסָה.
חוֹשֶׁבֶת אוּלַי SINGLE LADIES יַשְׁקִיט הַתֵּאָבוֹן.
הַבֹּקֶר הָלַכְנוּ לַנַּחַל
הִיא פָּעֲתָה בְּקוֹל מָתוֹק
וַאֲנִי צָחַקְתִּי: אַתְּ לֹא כִּבְשָׂה.
הִיא עָבְרָה לִגְעִיָּה
לִנְבִיחָה
לְצִקְצוּק לָשׁוֹן
לְדִיאָלֶקְט וְרַשַּׁאי
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
זֹאת אַהֲבָה,
הִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת עֲבוּרִי.
שְׁנֵי נְעָרִים עָבְרוּ שָׁם
אֶחָד חָבַשׁ כּוֹבַע קַשׁ
הַשֵּׁנִי סִפֵּר עַל אִמָּא שֶׁלּוֹ
שֶׁחִפְּשָׂה עֲבוֹדָה בָּעִיר מָנִילָה
וּמָצְאָה כָּאן, לֹא רָחוֹק.
וַאֲנִי, שֶׁהֵבַנְתִּי דְבָרִים כִּפְשׁוּטָם, שָׁאַלְתִּי:
כָּאן? בַּנַּחַל?
כָּאן הִיא עוֹבֶדֶת?
בְּמָה?
מְלַקֶּטֶת חֲלוּקִים?
אוֹסֶפֶת בַּלּוּטִים תּוֹעִים?
וְחוֹבֵשׁ הַקַּשׁ, שָׁאַלְתִּי,
מֵאֵיזוֹ מֵאָה הוּא?
יְלָדִים הַיּוֹם עוֹטְרִים עַל ראֹשָׁם כּוֹבַע מִצְחִיָּה.
אֲבָל הָרוּחַ יֵרְטָה אֶת הַשְּׁאֵלָה מִמַּסְלוּלָהּ
וְהִיא לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנֵיהֶם.
כְּשֶׁחָזַרְנוּ הִתְחִיל הָעִנְיָן הַזֶּה עִם הָרָעָב.
וּמָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו?
וְנַנִּיחַ אַאֲכִיל, הַאִם תֵּדַע שֹׂבַע?
הַאִם יַגִּיעוּ יָמִים בָּהֶם
תִּשְׁקֹט הַבֶּטֶן מֵהֶמְיָתָהּ?
יָמִים בָּהֶם הַלֵּב הַסַּרְבָן
יִכְבֹּשׁ הַגַּעְגּוּעַ לַסָּוָאנוֹת הָרְחוֹקוֹת?
הָפַכְתִּי הַתַּקְלִיט לְצַד שֵׁנִי,
בִּיוֹנְסָה הִתְחַלְּפָה בְּלֶיְדִי גָּאגָא.
נִרְדְּמָה הַקָּנָרִית.
ניקוד: יאיר בן־חור
5 תגובות
דוד אדלר
שיר מעניין. סיפורי (מדי?). אהבתי בו בעיקר את הלשון היפה והקלילה.
ההקשר לשורות היפות:
מְלַקֶּטֶת חֲלוּקִים?
אוֹסֶפֶת בַּלּוּטִים תּוֹעִים?
יכול היה להיות פשוט יותר ומתחכם פחות מ:
וַאֲנִי, שֶׁהֵבַנְתִּי דְבָרִים כִּפְשׁוּטָם, שָׁאַלְתִּי:
כָּאן? בַּנַּחַל?
נ.ב.: ורשאי – לא מנוקד כהלכה.
איזי יבניאלי
שיר שנע בין קטבים: בין הגשמי (רעב) לרוחני (שיר כמענה לצורך פיזי), בין המקומי (הירקון) לגלובלי (מנילה), בין העבר (כובע קש) לאקטואלי (כובע מצחייה), וכוחו באסוציאציות שהוא מעורר בתגובה לתמונה שהוא מציג. מקורי ויפה מאוד.
אפרים פוקס
לאורך השיר כולו היתה לי תחושה שהכנרית הרעבה הנה המשוררת (הדוברת בשיר) עצמה, כי ממתי משקיטים רעב של כנרית באמצעות השמעת תקליטים. גם כשהיא הולכת אל הנחל:"כשחזרנו התחיל העניין הזה עם הרעב". חזרנו = המשוררת והכנרית שנה חלק ממנה. הכנרית הולכת אתה ומשמיעה לה מני קולות של בעלי חיים. אני זורם עםהנונסנס והיהגיון אינו מפריע לילהנות מהשיר.והנה לקראת סוף השיר מתפנחת התעלומה. הרעב הוא הגעגוע לסוואנות הרחוקות, אל משהו הנמצא בזמן אחר ובמקום אחר ורק המעת המוזיקה משקעטה במידת מה את הרעב ואת הגעגוע. שיר שהוא סיפור וסיפור שהוא שיר. נפלא.
מוטי
מדוע נרדמה הקנרית כשביונסה התחלפה בלידיי גאגא? תמהתי מה ההבדל בין שתי הזמרות הללו,האם יש בכלל הבדל? תמיהתי הובילה לעבודת מחקר קטנה בויקפדיה וביוטיוב ואני חייב לציין, ששתי הזמרות הללו לא ממש מוסמכות להרדים באמת איזושהי קנרית, אלא אם כן, הקנרית כבר הייתה מאוד עייפה ותשושה מעמל היום. נניח ולקנרית היה כאב ראש(לא, לא בשל היותה פולניה!:), המרפא היחיד וודאי היה שינה עמוקה.
אבל מיהי הקנרית? לשיר יכולים להיות כיוונים פרשניים רבים(אבל קשורים!),אולם בעיקרו השיר מתבסס על מה שניתן לתפוס כתשוקה, כיצר,ליבידו, שסביבו נסובים הדברים. במקרה של הדוברת המתחכמת, שבכוונה תחילה אינה אומרת דברים באופן מפורש, הקנרית, כאשר מבינים מהי בדיוק ציפור שיר זאת ,יכולה להיות היצירה עצמה, שהיצר חסר המנוח מייצר דרך טרנספורמציה וסובלימציה.
זה לא חדש, אם בודקים היטב, כבר אמרו זאת הפילוסוף הנודע ארתור שופנהאואר ולאחר מכן גם פרויד (שהושפע ממנו והתמקד קצת יותר בחלק הלא מודע הזה, שאותו הוא תיאר.)
שופנהאואר(כשהוא מושפע מהבודהיזם ומהאופנישדות) דיבר על הרצון העיוור ועל שני סוכניו (בין היתר) רעב ומין, שאינם יודעים שובע לעולם ודוחפים את האדם באמצעות האינטלקט המעודן יותר,(וגם כל יצור חי אחר) לחפש כל הזמן דרכים להשביעם. האדם חסר המנוחה נדחף שוב ושוב אל מערבולת של תשוקה, יצרים וחוסר נחת, שלעולם אינם באים לידי מנוחה, תמיד חסר לו משהו, תמיד הוא שואף להשיג דבר מה שנראה לו חסר. מתחת לכל החוסר הנחת הזה, המוביל כמובן לסבל, עומד לו הרצון וסוכניו חסרי המנוח. האדם תמיד מצפה, תמיד מקווה, תמיד דרוך, תמיד רודף אחרי הדבר שלעולם לא ישיג, תמיד נאלץ לראות את הסלע שלו מידרדר שוב מחדש לתחתית ההר. כך הם הדברים. הוא נותר רעב, הוא נותר צמא למים במדבר הקיום האינסופי.
מה עומד מאחרי תהליך היצירה? כמו שכבר אמרנו יצר. גם הקנרי, למשל, כחלק מתהליך החיזור, כל שנה משמיע שיר חיזור אחר ולשם כך, אזורים שלמים במוחו גדלים כדי להתמודד עם האתגר. הוא מחדש כדי למצוא חן בעיני הקנרית, כי הוא יודע, שדבר חדש, תמיד ימשוך תשומת לב, יותר מאשר דבר "ישן". כך המוח בנוי. מה שהוביל אדם תמיד מעצמו אל האחר, למרות חוסר הנוחות, הוא החידוש. מה שהוביל בני אדם לגילוי עולמות ויבשות אחרות, לצאת למסעות ארוכים, מפרכים ומסוכנים, היה בדיוק אותו דבר, הרעב והמין. לפעמים כינו זאת סקרנות, אבל למעשה זה היה הרצון לשלוט, לספק רצונות חסרי מנוח. בני אדם אוהבים גם את הישן ומתענגים עליו, משום שהוא שומר עליהם בחלק גדול מחייהם. מכנים זאת מסורת או תרבות וגם אלו חשובים מאוד לקיומו של האדם. אבל החידוש, הוא המניע את הדבר האמיתי, הוא זה שמעורר התרגשות מתוך גילוי. זה יכול להיות, כדבר המשורר, "גם למראה נושן שיש לו רגע של הולדת".
זאת שירה למשל.שיר אמיתי יש בו חידוש ובריאה חדשה באמצעות מילים,
הוא יוצר נקודת מבט רבת משמעות על העולם, נקודת מבט ,שמושכת את הקורא בשיר לאמץ אותה ובכך לצאת מגדר עצמו, מגדר הידוע לו על עצמו ברגע הנתון.
לשם כך על השיר לפתות את הקורא להכנס לתוך העולם שאותו הוא פותח בפניו, ממש כמו נוצות הטווס הנפרשות במלוא צבעיהן.
אז מה יש לנו בשיר הזה? מה מטריד את הדוברת? מדוע למשל היא בוחרת להשמיע לקנרית שלה את השיר של ביונסה מתוך מחשבה שאולי הוא ישביע את הקנרית? מה בשיר של ביונסה יכול באופן מסוים להשקיט תיאבון.?
יש צורך להתבונן בשיר של ביונסה ולקרוא את המילים כדי להתחיל להבין מה אולי מטריד את הדוברת. אין ספק שמדובר בעניינים רומנטיים מיניים, אבל העניין הגדול יותר בשיר הוא הסובלימציה, המאמץ להפוך את הרעב הזה למשהו שאפשר לעבוד איתו, שאפשר לעשות איתו משהו גדול יותר.להשקיט את הרעב תמיד אפשר, אבל לכל דבר ,כפי שכל אחד יודע, יש מחיר ולא תמיד אנו רוצים או מוכנים לשלם מחיר. הדוברת למשל מוטרדת מהקנרית הרעבה ויודעת, כפי שעולה מהשורות האחרונות בשיר, שככל הנראה, לעולם הרעב הזה לא ישקוט, גם אם יאכילו את הקנרית. בשורות הללו היא מדברת כבר מפורשות כמעט על מהי הקנרית: הבטן מלאת ההמייה, הלב הסרבן, שנדחף חסר מנוח ומלא געגוע לעבר זכרונות הסוואנות הקמאיים וההיוליים. כל זה מעיד על כוח אנרגתי כי הלב והבטן הם גם מרכזים אנרגטיים משמעותיים (בדתות המזרחיות למשל)וגם ביטוי וסמל ליצר, למין ולאהבה בתרבות המערבית.
ביונסה מדברת על אישה הרוצה שמישהו יענוד לה טבעת, כלומר יתחתן איתה. לא רוצה להתחתן, אין בעיה, אז היא תלך למי שיתן לה את מה שהיא רוצה. באמצעות החתונה, ההתמסדות, היא תשיג את עונתה, כסותה וכל מחסורה, באמצעות הגבר שהיא תשיג, שיתן לה את כל אלו, הגבר, שבו היא תלויה לחלוטין. מה היא נותנת לגבר? ובכן, רק את עצמה, רק את המין, שהוא מעוניין בו, רק את הכבוד, רק את הערך העצמי שהוא יכול לייחס לעצמו כזכר אלפא אל מול הגברים האחרים המתחרים בדיוק על אותה "נקבה" ,על אותה אישה, בג'ונגל האנושי, בסוואנה הקדמונית. זה טוב, אבל זה לא מספיק לסובלימציה, הדוברת ככל הנראה אומרת לעצמה: "עם כל הכבוד לביונסה,מה זה בדיוק השטויות הללו"? 🙂 גם לשופנהאואר היה מה לומר בנדון(ולא רק לו!:)
ובכן, לא בא בחשבון! להתחתן כדי להיות האישה הקטנה שענדו סביב אצבעה טבעת? מה זה פה, סיפורי אגדות?אלף לילה ולילה?היפיפיה הנרדמת?הצפרדע והנסיכה?
ביונסה יודעת לרקוד, ואם גבר רוצה להרדים את הקנרית שלו או לגרום לה לשיר שיר פלא, כדאי לו לעשות דברים אחרים לחלוטין. מה כדאי? עוד נגיע לזה.
אבל מה לגבי לידי גאגא? ובכן, היא, יחד עם ביונסה, אחת האמניות והזמרות המצליחות בהיסטוריה. מליארדי צפיות יש לה ביוטיוב. מה הופך אותה וביונסה לזמרות כל כך מצליחות, כל כך מושכות? לידי גאגא, לטעמה, רואה בעצמה כמעצימה נשים. אבל במה היא בדיוק מעצימה אותן? הסרטונים שלה ביוטיוב מלאים עוצמה דקדנטית. זה בהחלט מושך (השאלה לאן?:). לא מדובר באחת שמתעסקת עם טבעות ואם יש לה כבר איזושהי "טבעת", היא יותר קרובה לזו של שר הטבעות. הגבר נתפס כאיזושהו רוח אפלה , מלך שירד מנכסיו, שנשלט יותר מאשר הוא שולט, ובסוף השיר bad romance למשל, הוא גם עולה באש. היא השולטת בו באמצעות הטבעת של מיניותה ולא הוא בה!
אכן, רומנטיקה רעה ומאוד סימבולית הייתי אומר. מאבק הכוח בין המינים בו האישה הופכת להיות בעלת הכוח, שולטת ומפעילה, אבל האם זה מה שהדוברת בשיר רוצה? כנראה שגם לא. הקנרית מעדיפה ללכת לישון רעבה. ובלילה, כידוע, חולמים חלומות וחלומות בכל מה שקשור לקנרית,גם הם יכולים להשביע.
נזכרתי השבוע בסרט של קן ראסל על הטירוף המוזר של אנטון ברוקנר, עוד לפני שהעסקתי את עצמי בלידי גאגא וביונסה (הן יודעות לרקוד, הזמרות הללו, איזה כושר, אלוהים!:) שמעתי שוב את אחת הסימפוניות שלו בביצוע העמוק מאוד של אחד המבצעים הטובים ביותר שלו, צ'ילבידאקה הרומני.איך מרחיבים את המודעות, התודעה? ובכן, מאטים, מאטים מאוד, עושים הכל לאט לאט, שמים לב לכל תנועה, לכל צליל, לכל כלי "בתזמורת", כי ברגע שיכולים להפריד בין הדברים, שמים לב לפרטים הקטנים ביותר, יכולים גם לאחר מכן לבצע, כלשונו של דוקטור דניאל סיגל, אינטגרציה חדשה בין הדברים. אבל אם אינך יכול להפריד בין הדברים, לשים לב לדברים, אתה פועל מתוך מודעות אינסטנקטיבית, הרגלית,רפלקטיבית אוטומטית, המשקפת בכל רגע נתון את השפעת הסביבה המתנה עליך, את המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות הבלתי נמנעות של האישיות, שעליה אפשר לומר כל דבר ,רק לא דבר אחד: היא לא אוהבת להתחדש.היא ממשיכה להיאחז זמן רב באזור הנוחות שלה, גם לאחר שהפך להיות גיהנום. אם לכאורה היא דוגלת בדבר "חדש", הרי זה משום שהוא אינו מאיים עליה ועל הישרדותה.
הדוברת בשיר יוצאת אל "הנחל" לאחר הניסיון עם ביונסה. מהו הנחל הזה? מדוע היא שם? ובכן, זהו זרם החיים היומיומי, האוטומטי, ההיפנוטי, שבו האדם מתנהל לכאורה בתוך ערפול של המודעות, שמתואר בקטע הזה בשיר, באמצעות הסתמיות של ההתרחשות והדיאלוג שבכלל לא מתקיים באמת בין הצדדים המתוארים.זהו לא רק עיוורון מושגי אלא גם עולם של שיח חרשים.
זהו עולם גלובלי מאוד, שמניעים אותו כוחות מאוד חזקים, שבו אנשים נעים ונדים ממקום למקום וממדינה למדינה כדי לחפש אחר סיפוק לצרכיהם הבסיסיים ביותר. הדוברת אינה לבדה בהתמודדות הזאת עם הרעב ועם הקנרית. כל אדם ,בכל מקום בעולם, אפילו במנילה,בפיליפינים(עוד מדינה ענייה) נמצא בזרם הזה, מנסה כמיטב יכולתו למצוא מענה לרעב המניע אותו ולסתמיות של הקיום שבאה לידי ביטוי באינטראקציות היומיומיות הלא מעמיקות שיש לאדם עם זולתו, אינטקראציות שוודאי אינן יכולות לענות על הרעב הזה ולהשביע אותו, וודאי גורמות לאדם תסכול, עוגמת נפש ומבוכה. זהו זרם החיים, הנהר שאליו לא נכנסים פעמיים. הרעב, שממשיך לדבר אל האדם המתעלם ממנו ומנסה להדחיקו,מבקש להפנות את תשומת הלב של האדם לכיוונו, מבקש מהאדם לשים לב לקיומו ולעשות משהו בנוגע לכך, לשים לב לרעב, לשים אליו לב באמת, זהו השלב הראשון בדרך לגילוי אמיתי של האדם את עצמו, עצם האינטימיות הפנימית שלו עם היצר, שמניע את האדם בזרם החיים, מתוך מה שנראה כמעט כאהבה."
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
זֹאת אַהֲבָה"
היצר, הרעב, פושט צורה ולובש צורה כדי למשוך תשומת לב, כדי שלא יתעלמו ממנו, כדי שלא יפחדו ממנו. הפחד מפני הרעב גרוע מהרעב. ההתבוננות היא הדרך לגאולה, לעומק. למשמעות העולה מהרגע הסתמי לכאורה.
ברוקנר כתב את הסימפוניה הרביעית, שאותה שמעתי השבוע וצילבידאקה מבצע אותה ביצוע מופתי כזה, שמסתיים בפינאלה אדיר,המבוצע באיטיות רבה מאוד, ממש לא לפי ההוראות של המלחין. מה היה יכול ברוקנר לומר על שיטת הניצוח של צילבידאקה? אולי הוא לא היה אוהב את זה. ברוקנר אהב להיצמד לחוקים וכללים, גם בהלחנה. מה זה בכלל קשור לשיר אתם אומרים?עוד רגע נגיע לזה.
ברוקנר היה ברוקנר וצילבידאקה הושפע מאוד כבר בצעירותו מזרם הבודהיזם והזן. אפשר לומר שהוא רצה להתבונן במה שמעבר לצליל, מעבר למוזיקה, מעבר למקצב, מעבר לסולם שאותו אפשר לזרוק(מאחר וכבר אין לו שימוש)."הכוונה" של המלחין, ובכן, כמוה ככוונה של המשורר. המוזיקה שהוא מקבל וכותב, האם הוא בהכרח הפרשן הטוב ביותר שלה? ואם הייתה לו פרשנות ,שאותה הוא כתב על דף, האם זאת בהכרח הפרשנות היחידה לאותה יצירה? ובכן, ברור שלא. זה אמנם לא ברור לכל אחד, לא במוזיקה ולא בשירה. אבל זה המצב. יחד עם זאת, לא מעט מלחינים גם מאפשרים חופש כזה למבצעים, למשל הם כותבים את ההוראה :
Ad libitum, שמשמעותה, לפי העונג או הרצון, או בקיצור, איך שבא לכם, אתם כבר תמצאו את הדרך הנכונה!
היצירה עבור המלחין והמשורר היא כלי לביטוי החלק המהותי ביותר בתוך עצמו, החלק שהוא שואף לגאול באמצעות היצירה, אבל לעולם אינו מגיע לזה באמת. אמרנו מהות מול אישיות, וזה מתח שאצל יוצרים אולי בא לידי ביטוי באופן עמוק יותר מאשר כל אדם אחר, משום,שהאישיות רוצה לנכס לעצמה כמוניטין דבר שלמעשה לא שייך לה בכלל! היצירה גדולה מהיוצר, המוזיקה גדולה מהמלחין, השיר האמיתי גדול לאין שיעור מהמשורר.
על ברוקנר אמרו, שאין כל דבר בחיים שלו היכול להסביר את היצירה שלו ואין כל דבר ביצירה שלו שיכול להסביר את החיים שלו. אלו, כמובן, הבלים גמורים הנובעים משחצנות ושיפוטיות של המבקרים. גם שופנאואר הפילוסוף לא יצא טוב בכלל כאשר מבקריו בחנו אותו בזכוכיות מגדלת. למעשה, אף אדם אינו יכול לצאת "טוב" כאשר בוחנים אותו כך, וזה לא משום שהוא לא טוב, נהפוכו, כדברי ישו באמן ומרגריטה, כולם טובים, כולם(ולכן הלחי השנייה וכדומה) אלא משום שכאשר בוחנים אדם "בזכוכית מגדלת",התוצאות שיתגלו נקבעו כבר מראש על ידי המתבוננים עם זכוכית המגדלת שלהם עצמם,שהיא סובייקטיבית לחלוטין. האדם מוצא מה שהוא רוצה למצוא, מה שאישיותו רוצה למצוא, כל תוצאה שתוכל להשאיר אותו בדיוק במקום שבו הוא נמצא. האדם מוצא את הצל של עצמו, אבל מתכחש לו ומתכחש לאמת, מתוך פחד, ממש כשם שתלמידו של ישו התכחש למורו.
לברוקנר הייתה נטייה אובססיבית לספור כוכבים בשמיים, חלונות של בניינים גבוהים ואת הקישוטים שהיה רואה על שמלות הנשים.הייתה לו הנטייה לדבר על כל אלו מתוך סקרנות ומתוך התרגשות מוזרה ולא מובנת.היו לו עשרה אחים ואחיות, רבים מהם נפטרו צעירים עוד בטרם הגיע לגיל שלוש עשרה, שבו נפטר אביו. הוא ראה את כולם מתים, אחד אחר השני. הוא היה אדם רעב לאהבה ובודד ועד גיל מאוחר ,ללא כל הצלחה, ניסה להשיג בת זוג, אבל לא הצליח לשים לב, שהוא עושה זאת בדרך לא נכונה, דרך שכל כולה נובעת מאישיותו. לכן נחל שוב ושוב כשלונות ולא מימש את עצמו באהבה. שופנהאואר היה די דומה בעניין הזה ביחסו לנשים, אלא שהוא לא היה תמים.(אבל ללא ספק סבל מהנושא לא מעט לאורך כל חייו) ברוקנר שמר כל חייו על התמימות וירא מאוד מהחטא.
והיה לו את הנטייה המאוד מוזרה,הרצון שמימש פעמים רבות,לראות את שרידיהם של הנפטרים ואת המתים(הוא היה נוכח כאשר הוציאו את גופותיהם של בטהובן ושוברט לטמינה מחודשת במקום אחר)
לכל אלו,שנראים ונתפסים כחולי אין כמעט ביטוי ביצירתו. נראה שכל הסבל שם זורם לכיוון של טרנספורמציה, שמגיעה תמיד, בסופו של דבר, בפינאלה אדיר של הסימפוניות. האובססיביות הללו בחייו יכולות אולי לבוא לידי ביטוי בחזרות המרובות, אבל נראה שבמוזיקה הן מקבלות משמעות, במוזיקה הן עוברות שינוי והכל זורם שוב ושוב לכיוון של מימוש וגאולה שמימית. גם הגיבורים של קפקא כמהו לזה, אבל נראה שבספריו, בניגוד לסימפוניות של ברוקנר, זה לא ממש הסתיים טוב עבורם.
אין גאולה, אין נחמה.אין לאן לשאוף, אין לאן ללכת. שופנהאואר, "שונא הנשים",שאימו לא רצתה בו כילד(מי יודע באמת את כל הסיפור?) ודחתה אותו
לכאורה מעל פניה, חותם על זה.כך זה כאשר אין אהבת אם,או לפחות זה נראה כך לילד שהופך לאחר מכן למבוגר, נראה שאין כל אפשרות להיקלט שוב ברחמה של האם הגדולה. האדם הוא נידח ותלוי רק בעצמו ובאינטלקט ובעצם נתון לגורלו ההפכפך, משום שלא כל אדם זוכה לאותן מתנות מהטבע, שיכולות לאפשר לו להפוך את חייו ליוצאי דופן (בייחוד מהבחינה היצירתית אמנותית).,לגאול אותם מזרם הסתמיות וההבל האינסופי.
כך נותר הרעב והוא תואר ביצירות לאין ספור. קנוט המסון תיאר אותו, הרמן הסה תיאר אותו וכך תיאר אותו גם קפקא(לפחות וריאציה שלו)ביומניו, כמעט שנתיים בטרם נפטר, כשכבר היה חולה מאוד:
קטע מתוך תאריך 18 בינואר 1922:
"רגע של הרהור:היה מרוצה,למד(למד,בן הארבעים)לשקוט בתוך הרגע(כן,לפנים ידעת זאת).כן,ברגע,ברגע הנורא.אין הוא נורא.רק הפחד מפני העתיד עושה אותו נורא.וגם המבט לאחור.מה עשית במתת המין אשר ניתנה לך?זה היה כישלון,יאמרו לבסוף, וזה יהיה כל מה שיאמרו.אבל בנקל זה היה יכול להצליח.דבר של מה בכך,הוא שהכריע את הכף.מדוע אתה מתפלא?כך היה בקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה.הקטנות מכריעות בגורל הקטנות.
הדין עם מ.: הפחד הוא הצרה,אך אין ללמוד מכאן,שאומץ הלב הוא האושר,אלא חוסר הפחד,ולא אומץ הלב,הדורש אולי יותר מהכוח(בכיתתי היו אולי שני יהודים בעלי אומץ, ושניהם התאבדו ביריה עוד בעת לימודיהם בגימנסיה או זמן מועט לאחר מכן).הווי אומר, לא אומץ אלא חוסר פחד,שקט, גלוי עיניים, ,סובל כל.לעולם אל תכריח את עצמך לעשות משהו,אבל אל תהיה אומלל משום שאינך מכריח את עצמך, או משום שהיה ראוי היה לך להכריח את עצמך,אילו היה עליך לעשות משהו.ואם אין אתה מכריח את עצמך,אלא תהיה מחזר בתאווה בלי הפסק אחרי אפשרויות הכורח.אני מודה:לעולם אין הדברים ברורים כל כך או להיפך:לעולם הם ברורים כל כך,לדוגמא:המין מציק לי, מענה אותי יומם ולילה.צריך הייתי לכבוש פחד ובושה ואולי גם עצבות כדי להשביעו,אך מצד אחר וודאי הוא שאילו באה לידי ההזדמנות,קלה,קרובה ונכונה,מייד הייתי משתמש בה בלי פחד ובלי עצבות ובלי בושה:נמצא שלפי האמור לעיל החוק הוא שלא לכבוש את הפחד וכדומה(אך גם לא להשתעשע במחשבות על כיבוש זה), אבל לנצל את ההזדמנות(אך גם לא לקבול כשאינה באה). אמת,יש משהו באמצע בין "המעשה" ובין "ההזדמנות",היינו הבאת ההזדמנות, "פיתויה", והיא דרך שבה הלכתי,לצערי, לא רק כאן אלא בכל מקום. לפי החוק,ספק אם ניתן לטעון נגד דרך זו,אם כי "הפיתוי",בייחוד כאשר הוא נעשה באמצעים פסולים,דומה מאוד להשתעשעות במחשבות על "כיבוש", ואין כאן כלום מחוסר הפחד השקט,גלוי העיניים.למרות זאת, למרות ההתאמה "המילולית" לחוק,הרי זה דבר נתעב,שראוי בהחלט להימנע ממנו.אני מודה,כדי להימנע ממנו נחוצה כפייה, ובדרך זו איני מגיע לידי איזה גמר".(מתוך היומנים,כרך ב,ע"מ 170)בהוצאת שוקן)
ומייד לאחר מכן הוא כותב בינואר 19 :
" ……האושר האינסופי,העמוק,החם,הגואל, לשבת על יד עריסת ילדך,מול אימו.יש בזה גם משהו מן ההרגשה:שוב אין הדברים תלויים בך,אלא אם כן אתה רוצה. לעומת זאת הרגשת האיש הערירי: תמיד הדברים תלויים בך,בין אם תרצה בין לא תרצה.בכל רגע, עד הסוף, בכל רגע מורט עצבים, בכל עת תמיד הדברים תלויים בך,בלי שום תוצאות. סיזיפוס רווק היה"……..
תמיד טוב לתת לקפקא לסכם,הוא מאיר תמיד את עינינו באור גדול של חמלה,אבל לא פחות טוב מזה עכשיו יהיה לתת גם לברוקנר לומר את דברו ללא מילים. הנה האזינו לפינלה מתוך החלק האחרון של הרביעית.(כן,זה צ'יליבידאקה המנצח על הסימפוניה הרומנטית של ברוקנר:)
https://youtu.be/1YVdTI21rZQ
והנה ביצוע קצת יותר מאוחר שלו,איטי אפילו יותר:
https://youtu.be/vQNOK_57H2k
מוטי
אלוהים אדירים,הסרט "הטירוף המוזר של אנטון ברוקנר" ביוטיוב!חיפשתי אותו שם שנים ולא מצאתי והנה!אלוהים!(ועוד עם ראיון קצר עם קן ראסל לפני:)
טוב,לא חייבים לערב את אלוהים בכל דבר,אולי זה היקום,אולי סינכרוניות,מי יודע?:)
תהנו:
https://youtu.be/D-HZ2YljEnE