על ציפיות המשוררים משירתם – לזכרו של שי אריה מזרחי / יובל גלעד
בחלוף שש שנים מהתאבדותו של ידידי שי אריה מזרחי, ועל אף שכבר כתבתי עליו פעמיים לפחות, אבקש להזכירו שוב, והפעם בהקשר של ציפיות המשוררים משיריהם ועבודתם השירית.
אני זוכר שסיפר לי, בהוצאת הספרים הדפוקה בה עבדנו, שהוא הולך להקים את אתר "כאוס". היו לי השגות על בחירתו במילה לועזית. אני זוכר גם את ההתרגשות שבה הראה לי שירים פה ושם, ואיך סיפר לי שהוא "מתאפק" ככל האפשר בהוצאתו של ספר שיריו השני. ואכן, חלפו תשע שנים בין ספרו הראשון לשני. שני הזיכרונות הללו מעידים על יחסו של שי אריה מזרחי, הלא הוא שא"מ, לשירה.
ראשית, האמין שישנם משוררים טובים ואף מעולים שאיש לא שמע עליהם, ולכן למעשה הקים את אתרו, כדי לתת להם במה (על אף שפרסם פה ושם גם משוררים מוכרים יותר, כשהשיר מצא חן בעיניו). שנית, האמין בהקפדה על מלאכת השיר.
בביצת השירה שלנו יש לא מעט משוררי קריירה, רודפי פרסים, המנפיקים ספר כל שנתיים-שלוש, בכדי להוכיח "נוכחות". בדרך כלל הדבר גם ניכר בתוצאה – ספרים משוכפלים בלא כל שינוי פואטי, מיחזור עצמי, שידורים חוזרים שאפילו הצטללות הפואטיקה לא ניכרת בהם. תשע השנים שחלפו בין ספרו הראשון של שי אריה, לשני, היו לפיכך תקופת המתנה ודגירה ארוכה למדי. מה גם שהספר היה דק למדי, בסופו של דבר.
ואכן, תשע שנים הן תקופה ארוכה, ובמהלכן אכן השתנתה במידת מה הפואטיקה שלו. בעוד הספר הראשון הכיל יותר שירים תמאטיים והצהרתיים, השני מושפע יותר מהארס פואטיקה של חזי לסקלי ז"ל (בעייתית ככל שתהיה בעיניי). אבל בתקופה זו גם פיתח שי אריה ציפיות לא מבוטלות לגבי התקבלות הספר.
ציפיות הן פח יקוש עבור משוררים. ישנו ניגוד מובנה בין השיר, שבירותו, נידפותו וקהלו הפוטנציאלי המועט, לבין השאיפות של המשורר לברוא עולם. גם כאשר המשורר או המשוררת מתארים רגע קטן ולירי (ושי אריה היטיב בכמה משיריו לצייר תמונת נוף קטנה) הרי תפיסת עולם עומדת בבסיס התמונה. המשורר שותק רוב הזמן, וכשהוא מדבר, הוא רוצה שיקשיבו. זה טבעי, ובעייתי עבור כל אמן השואף לקהל. אבל מאחר ובשירה יש משהו שבור ונידף מטבעו, הרי הציפיות שמתפתחות במקביל, הן גדולות למדי, בתור פיצוי.
וישנו גם עניין האגו. רובנו המשוררים עוקבים בעניין אחרי כל רשימת ביקורת המתפרסמת על משוררים אחרים, בעודנו רוויי קנאה או פרגון (מעושה, לעתים קרובות). ואין שמחה כשמחה לאיד. ובביצת שירה קטנה כל כך כזו הישראלית, ובטח ובטח בעידן הפייסבוק שבו כל משורר הוא יחצ"ן בפועל, הצפיפות והתחרות גוברות.
אי לכך הקים שי אריה את אתרו הקטן והעדין. אבל במקביל, אני חושש, פיתח, כמו כמעט כל משורר או משוררת לפני הוצאת ספר, ציפיות מופרזות מהתקבלותו. אני כותב מופרזות, כי לעניות דעתי ומיטב שיקול דעתי כמבקר שירה פעיל בבמות שוליות שונות בעשור פלוס האחרונים, לא פועל כאן אף גאון שירה, על אף שיש מי הממהרים להכתיר כאלה כל שישי ב"הארץ". ישנם המון גרפומנים, ישנם משוררים בינוניים רבים, ומעט ממש טובים. יש מעט במות המפרסמות ביקורות שירה, והכותבים אותן לרוב כושלים, בעוד הקונים אדישים למדי לרוב התוצרת הזאת, על אף המאמצים המזוייפים ליצור מצג שווא של עניין בשירה בימינו. אי לכך, הציפיות הגדולות של משוררים לפני הוצאת ספרם הינה בקורלציה הפוכה למציאות.
כך, על ספרו הראשון של שי אריה כמעט לא נכתב דבר. רשימה קצרה על הספר התפרסמה ב"מאזניים", פרי עטו של מש"ב (שם העט של משה בן שאול, עורך כתב העת דאז). במקרה, בצמוד לרשימה זו נדפסה רשימה של אותו מש"ב על ספר שירי הראשון, "שירי נזיר", יחידה שפורסמה.
בקיצור, שי אריה לא הרבה לדבר על ציפיותיו מהתקבלות שיריו. ככלל, היה איש עבודה, שדיבר מעט, ובקפידה. אולי גם שמר יותר מדי לעצמו את דכאונו, במקום לשתף. כך היינו אמורים להיפגש בשבוע שאחרי המעשה שעשה, ולא חשבתי שהפגישה דחופה, מה גם שביטל מועד קודם שנקבע. כי לא סיפר עד כמה הוא מדוכא.
ועם זאת, ובדיעבד, אי אפשר לחמוק מהעובדה שככל הנראה פיתח ציפיות לא ריאליות לגבי התהודה לה יזכה ספרו, אותו פרסם חודשים ספורים לפני התאבדותו. לספר דווקא התייחסו – אני ברשימה באחת הבמות הנידחות שלי, אילן ברקוביץ' בקצרה ב"הארץ", אבל זה היה עבורו מעט. וזאת, בין השאר, כי זירת השירה, שוב, בקורלציה הפוכה לתהודה האמתית שלה, היא זירה קשוחה, אלימה, של יחצנ"ות וחנפנות אינסופית.
חודשים ספורים לפני מותו, שי אריה התייאש במידת מה מהיכולת של זירת השירה לפעול כמערכת ספרותית מסננת, ואפשר לי לפרסם כמה רשימות קטילה של משוררים באתרו, אותו "כאוס" שעד אז היה רק במה לשירים בלבד. ולא שהוא חשש להביע את דעתו קודם לכן, אבל ככל הנראה חש ייאוש – בחייו, אבל גם מעולם השירה. "התקווה שמתחת לקבר" היתה כותרת רשימה שכתב על ספר שיריי השלישי, באופן ההולם את תוכן הספר וככל הנראה גם את מצב רוחו של הרצנזט.
ואכן, יש ממה להתייאש. אין בי כל אמפתיה למשוררי הקריירה הרבים שבארצנו. הם משקיעים יותר זמן בnetworking של השקות, ליקוקים לפרופסורים, לייקים ופוסטים ריקים בפייסבוק, מאשר לכתיבת השירים עצמם, מוכשרים ולא מוכשרים גם יחד. הזירה הזו כה מושחתת, שזירת הפוליטיקה מחווירה לידה. כך, כאשר התהודה לספר שירה היא ממילא קטנה, וכמות הקונים הממוצעת היא פחות ממאה, יש ליחצ"נות ריקה מקום רב. כוח הרצון גובר על הכישרון, בוודאי של משוררים מופנמים, ושי אריה היה מופנם.
אינני מבקש לטעון ששירת שי אריה קופחה. אבל הוא חש כך. הוא שמח על זכייתו בפרס "צרצר שירה", במסגרת תחרות דבילית כלשהי שהיה מודע לדביליותה, אבל שמח על הפרסום המסוים. הוא היה משורר טוב, אבל היו בספריו גם לא מעט שירים בינוניים ומטה. אבל הוא סבל, כמו משוררים רבים אחרים, מהידיעה שתוצרתו אינה נופלת מזו של כאלה שהצליחו להתפרסם, בדרך כלל בעזרת חנופה, מרפקים ועיסוק בתמות סוציולוגיות החביבות על התרבות בימינו.
זה עצוב. כי המשורר נידח מטבעו. לטעמי, עליו לקבל זאת. על המשוררים והמשוררות לקבל את נידחותם, ולהפסיק לחזר על הפתחים. במסגרת פעילותי המועטה ב"מאבק המשוררים", נחשפתי לשתי תימות קיפוח מרכזיות של פעילי המאבק – קיפוח כלכלי (המצב בו גם משוררים טובים וותיקים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספרים), נושא עימו הזדהיתי, ו"הפצת השירה", נושא שהותיר אותי אדיש.
אנשים לא רוצים שירה. רק משוררים קוראים שירה, ועוד כמה משוגעים לדבר (אינני כולל את אלה שבחגים קונים את כל כתבי רביקוביץ', זה רק בושם לאוורור השירותים). אז שלא ירצו. יצירת האמנות אינה זקוקה לקהל – היא אמנם חייבת לצאת לאור בצורה כלשהי, במקרה שלנו בצורת ספרון דל תפוצה. אבל מעבר לכך – יוק.
הציפיות המופרזות שמפתחים משוררים ומשוררות הן טעויות עם מחיר גבוה. אינני טוען כלל וכלל שציפיות אלה היו בראש רשימת הסיבות למעשהו האובדני של שי אריה. אבל לצערי, הן היו שם ברשימה, במקום גבוה, להערכתי. ולראייה, במידת מה, העיסוק הרב יחסית בשירתו, בעקבות התאבדותו. זה "תרגיל" טראגי ידוע.
מאחר ושי אריה היה אדם צנוע בהלכותיו מטבעו, הרי שאינני מאשים אותו כלל וכלל על פיתוח ציפיות כאלה. אם כבר, אני מאשים את האגואים העצומים התובעים התייחסות אינסופית לשירתם בלא שיהיה ולו כיסוי חלקי ביצירתם, אותם עסקני ענק דוגמת דורי מנור. אבל העולם מלא חרא, עדיף לסתום את האף ולברוח, מאשר להיאבק בזירה מסריחה, לדעתי לפחות.
כתיבת שירה, אפילו יותר מציור, דורשת מהמשורר להפוך לעלה נידף. השיר נכתב מהר, בדרך כלל, גם אם עובדים עליו אחר כך לא מעט. הוא הבהוב של רגע. כך גם הציור, אבל הציור חומרי יותר, לצייר צבעים ומכחול וכתמי צבע. בהתאם, המשורר הטוב והמשוררת הטובה הם פעמים רבות שבירים משהו מטבעם. גם אם כיום נהוג, בוודאי בעידן הרשתות החברתיות, לשדר הצלחה מבוקר עד ערב (כמה פוסטים של משוררים קראתם, ובהם הם מודיעים בחשיבות עצמית ששירם פורסם בבמה X, שפלוני – שהוא במקרה גם ידידם – כתב רשימה מתפעמת על ספרם, וכו'). זירת השירה, והזירה האנושית בכללותה, במידת מה, היא זירה של רמייה עצמית אינסופית. בזירה כזאת יש מעט מקום לצער, לעלה נידף.
אז עצתי הפרקטית למעט המשוררים שאני בקשר עימם, ולעצמי בפרט, היא כזו – כתבו שירה, פרסמו כשאתם בטוחים באיכות השירים, אבל אל תצפו לכלום. העולם אינו רוצה שירה, וזירת המשוררים והמבקרים רקובה באופן שאפילו משורר לא ימצא מילים לתארה. קבלו את זה בשלווה. לכו לים, הסתכלו ברקיע, שבו על ספסל וכתבו. כשאתם מוציאים ספר, שלחו לידידים, וזהו. הפסיקו להתעלל בעצמכם ולטנף את הסביבה בצעקות האגו הרעב, הוא ממילא לעולם לא ישבע.
לשי אריה זה כבר לא יעזור. שי אריה היה אדם בעל גוף, שתקן וזועם, לא בדיוק הדימוי הפיזי של עלה נידף. בדיעבד, הובן עד כמה היה כזה בכל זאת. יהי זכרו ברוך.
12 תגובות
יובל
ולמעשה, כל הדברים הכתובים כאן נידונו עם שי אריה בשיחותינו. לכן, במידה רבה, אלה דברים שהוא כתב.
רק שהוא לא כאן, וכואב להזכיר את זה מדי שנה. הוא היה אדם מלא חיים והבין את מצב המשורר בעולם.
כלומר היה אדם ישר, שלא אהב לייפות.
הוא האמין במאבקים לשינוי, משמע האמין באדם ויכולתו להשתפר. אני לא כל כך,
אבל כן מאמין באנשים בודדים, שקרנים פחות מהמקובל. לכן זה חבל כפליים.
משוררים שמשקרים, בין אם בשירים ובין אם במחמאות ולייקים, זה עסק ביש.
לעודד כן, לייפות טיפה כן, לשקר לא.
משוררים אמורים להיות נשאי האמת. זה לא המצב בימינו. שי אריה לא שיקר.
חבל, הייתי רוצה לדון אתו על הרשימה, אבל נשארו רק מילים, בלי אדם.
רחל מדר
יובל החלטתי להדפיס לעצמי את הרשימה כדי שתעזור לי כאשר אני אסטה מן העיקר.
כואב לי מאוד על מותו הטרגי של שי אריה מזרחי ידידך שכנראה כאבו הכריע אותו ומלבד הציפיות שלו להכרה היו עוד גורמים כנראה ובכל זאת זה צועק לשמיים.
גם אם אני מסכימה לניתוח המצב שתיארת כאן אני יכולה לרוב לשכוח אותו וכל סירוב של עורך כתב עת או
משהו דומה לזה משאיר אותי בנפילת רוח.
העצה שלי למשוררים היא ליצור קבוצות של חברות אמיתית בהן ללא חנפנות וללא שקר אנשים יקבלו ויכילו האחד את השני. הקמתי קבוצת ווטסאפ קטנה כזו ובטבריה אני חברה בקבוצת משוררים במרכז הורדוס. אין טעם שנחכה שהמרכז "יראה" אותנו, אנחנו נפעל וננסה ליצור לעצמנו קהל.
שולה ניסים
היו שנים כתבתי לעצמי בלבד, אך מיום שפרסמתי רציתי קהל.
תודה על הרשימה.
אורנה ריבלין
ליובל גלעד,
תודה אדות רשימה כה נכונה ומכה בסלע.
תודה אודות הזיכרון שאתה מפליא בנו אודות האדם והמשורר :
שי-אריה מזרחי (שא"מ) – חברי לקבוצת "מאבק המשוררים" ועמית לכתיבה.
יובל, ברשימה זו, להבנתי אתה מגבש ומחדד את התובנות המתבקשות באשר ל"עולם השירה" על מרכיביו השונים
אתה מנכיח עבורינו את התובנות הללו,בין ענפי העץ הפואטי ,למען נראה ונפנים כולנו .
ועל כך תבואו הברכה לך ,יובל ולמערכת ליריקה –
רונית ליברמנש,ענת קוריאל ויאיר בן חור .
יהא זכרו של שי-אריה מזרחי (שא"מ)מברוך .
תודה,
אורנה ריבלין.
יובל
תודה שולה ורחל,
לאורנה – שמח שמצאת את הדברים מועילים. זה מרגיש קצת כמו חיטוט בפצע,
עם קצת אשמה, אבל אם משהו מועיל יצא מזה למישהו – אז טוב.
תמי כץ לוריא
כל כך מדכא וכל כך נכון. אני אומרת.לעצמי כל חיי שהשירה היא דרך החשיבה שלי, המשקפיים שדרכם אני רואה את העולם, את.המציאות, ואת חיי. אמנם צובט בלב שאין הדים, במיוחד בעשור האחרון, וזו מגמה שהולכת ומחריפה, אבל השירה היא קודם כל בשבילי. וזהו
עפרה שלו
הלב נחמץ ומתכווץ על אריה, גם עלינו המשוררים באיזה שהוא אופן. אני מזדהה עם מרבית דבריך, ולוקחת אותם אתי, ולו כדי לשמור את הראש מעל פני המים. תודה, הרשימה וזו היא בבחינת מראה ל'פני השירה' פה.
מוטי
בדיוק עכשיו ראיתי בווינט כתבה שצדה את תשומת ליבי:שוקי קוק מציג תערוכה חדשה של אדם בשם מתי כהן, המגלף עבודות עץ קטנות של פרצופים.
הוא מכנה את התערוכה "פניה של האנושות". (חפשו בגוגל מתי כהן ושוקי קוק)
לא נראה לי שמתי כהן חלם או רצה אי פעם בהכרח שעבודותיו יוצגו בגלריה אבל
הנה הן מוצגות. עוזר לו במשהו? ישנה משהו בחיים שלו? לא יודע, אבל הוא ממשיך לגלף. בכתבה מצויין שמתי כהן הוא "תמהוני" "קשה יום", אך להתייחס לאדם בתואר תמהוני קשה יום,זה לא מכבד את רוחו של האדם.אנו נכנה אותו בשם מגלף פרצופי העץ מתי כהן וזאת משום שהוא אכן מגלף פרצופי עץ בכל הזדמנות העומדת לרשותו וגם משום ששמו הוא אכן מתי כהן ומאחרי השם עומד האדם.
הוא משתמש בחומרי הגלם הבסיסיים ביותר שעומדים לראשותו וצורב את הפרצופים הלכאורה "פרימטיביים" הללו באמצעות מקור החיים הראשוני, השמש.
כבר לפני אלפי שנים, כך בדיוק החלה האמנות, באמצעות גילוף פרצופים ופסלים בסיסיים בעץ ובחמר. אף אחד לא חשב לפרסם אז, כי בעשייה עצמה היה ככל הנראה איזשהו ערך מאגי, משמעות גדולה שגרמה לאותם אנשים לשוב ולחזור על מעשי היצירה שלהם בכל פעם, להמשיך לשכלל אותה כמיטב יכולתם.
לאוניד פקרובסקי למשל צבר לעצמו "מוניטין" כסופר השומר, שהשראתו מגיעה לו מהבודקה שלו. זה נראה כמו משהו שהתקשורת שמחה לעסוק בו. בני אדם מגיבים יותר טוב לניגודים בלתי מתחברים לכאורה. הוא לא תכנן את זה כך, לא לקח יועץ שיווק, המציאות עצמה סידרה לו את הייעוץ ואין לחשוב שזה היה בחינם, הוא שילם הרבה ועוד איך!:)
לפני למעלה משני עשורים שמרתי איתו במקום מסוים. הוא כבר פירסם אז ברוסית ולא היה ידוע כלל וכלל, גם לא זכה לפרגון מיוחד משאר השומרים באותו מקום, שרובם היו רוסיים. הוא היה בודד ,לא היה לו עם מי לדבר על מה שמעניין אותו. כך לפחות זה נראה לו. יום יום אותו דבר, מלאכה סיזיפית למדי. אבל אלו היו החיים, לא משהו יוצא דופן, על אנושי או חייזרי אחר. פשוט מאוד החיים.
מישהו מהשומרים הרוסים,שראה כי אני מתעניין, "תירגם" לי פעם בכלליות סיפור שלו על תאילנדים הצדים כלב לאכילה,(פורסם בספרו הראשון) שראה אור לראשונה באיזשהו עיתון רוסי שכוח אל. נשמע לי אז מאוד ציני, לפי מה שהבנתי מהתרגום.
שאלתי את לאוניד על זה והוא אמר לי: "אתה יודע בכלל מה זה ציני, מה זאת המילה הזאת, מה זה המקור שלה?".
הוא הופתע לגלות שאני יודע ובכלל הופתע לגלות שאני מכיר את קפקא ומכיר את דוסטוייבסקי ואפילו מכיר את ניטשה ושאני אפילו קורא ולומד במשמרות לילה
הארוכות כל מיני דברים. ישראלים לא מכירים תרבות כזאת..(דרך אגב, זאת חולשה של לא מעט עולים חדשים-חלקם כבר כמה עשורים לעיתים בארץ-לחשוב בדיוק כך). פעם הוא ערך לי אפילו את הבחינה הזאת, שכנראה הייתה לו מאוד חשובה. הוא שאל אותי האם אני יודע כמה מילים יש בעברית? נדמה לי שהוא מזכיר את הבחינה הזאת שהיה עורך לישראלים, בעצמו , באחד מסיפוריו, שבו הדובר עושה כך בדיוק. נראה לי שהיום הוא כבר רגוע יותר בניסיון של האישיות להוכיח נקודה כלשהי, נקודה , שאינה יותר מאשר קרש הצלה. כולנו בני אדם ויש לנו בהחלט חסרונות, אבל זה מה שהופך אותנו ליפים כל כך, עלינו לאהוב את עצמנו, אבל לא במובן הנרקיסיסטי..:)
והוא קרא באותה תקופה איזשהו ספר, נדמה לי שזה היה תולדות הפילוסופיה של ברטראנד ראסל. כל פעם במשמרות הלילה הארוכות הוא היה משתף אותי במה שהוא למד וקרא. בהתלהבות! היום הוא כבר הוציא לאור ספר שלישי בעברית. לא כולם אוהבים אותו דרך אגב ויש לא מעט שאפילו מתעצבנים מהדובר שלו ,אבל הכל טוב, כך בדיוק זה צריך להיות.:)
גם את דבר הפרסום החדש קראתי היום ושמחתי מאוד לשמוע. ארכוש גם הספר הזה כמו את שני קודמיו. אז מזל טוב ללאוניד, שאף הוא משורר (יש לו דובר די מובחן בסיפוריו הפואטיים מאוד), שידע לשמור ועדיין שומר על הסלע שלו בתזוזה מבלי לעשות עניין גדול מדי מעצמו ומבלי לוותר למרות ועל אף הקשיים בדרך מעצמו ומהזולת האחר. כך צריך להיות. המציאות היא מה שהיא ועל האדם להיות, לא מולה,כמגיב חיצוני, אלא בתוכה,כיוזם,כבונה,כיוצר,כי זה מה שהוא.זה הכל.(ואני מדבר על כל אדם לא בהכרח על היוצר כמשורר,כסופר,כצייר וכדומה)
חייבים להרוג לא רק את בודהא שמוצאים בדרך, אלא עוד הרבה לפני כן את הנרקיס הפנימי, אלא אם כן, כמובן, מתאהבים בו ואז הגורל בהכרח נחרץ, כי התאהבות עצמית מובילה בהכרח, בסופו של דבר, גם לתיעוב עצמי וחוזר חלילה, רכבת הרים, שלפעמים גם יורדת מהפסים.בנוף האישיות האנושי יש לא מעט קולות ולא תמיד הן משתלבים היטב זה עם זה. לעיתים הם מובילים למלחמות הרסניות. "לארמגדון".
אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד. דברים לעיתים פשוט קורים, האישיות מעורבת, הגנים, הסביבה, אלוהים יודע מדוע דברים קורים. יש דברים שאולי לעולם לא נדע ממש כמו בסיפורו של האזרח קיין, איזשהו דבר קטן, איזשהו קשר ששבר את גב הגמל. האם האדם עצמו יכול לצפות דבר כזה? אפילו האדם עצמו אינו יכול אז וודאי שלא האחרים, כך שאפשר אאפילו לוותר על מרכיב האשמה ויסורי המצפון.
אבל כשיוצאים למסע ארוך בים יש להיערך עם שפע של פירות טריים ולשמור על המצפן וגם כאשר זה אובד או מתקלקל יש לזכור את הניווט לפי הכוכבים. מאין באנו ,אנו כבר יודעים, לאן אנו הולכים, גם זה ידוע ברמות שונות של אמונה, אבל הכי חשוב זה איך אנו הולכים גם כאשר נראה שההליכה לא מובילה בהכרח לשום מקום מיוחד. ודווקא כאשר זה נראה כך.
יש ללכת לאט,מאוד לאט, לשים לב לכל צעד,לכל שעל, לכל תנועה, לכל מבט, לכל עובר אורח,לכל שביב אור המגיע מרחוק.מרחוק מאוד. מישהו פעם שאל עצמו מה היה על פוטון אחד לעבור את שהגיע אל העין האנושית? כמה זמן לקח לפוטון למשל להגיע מליבת השמש עד לעין האנושית?(לא המרחק הרגיל שלוקח שמונה דקות מהקורונה,אלא עוד הרבה לפני כן)
כל הפוטונים הללו שאתם רואים התחילו את מסעם לפני עשרה מליון שנים!
מי ראה אותם בכלל? מי ידע מי הם?מהם? מי מהם בכלל חשב על להיות נראה?מי מהם בכלל הביא בחשבון שיראו אותו או שיש חשיבות לכך? מי מהם, אפילו הייתה לו מודעות, ידע שיהיו בכלל בני אדם (שעדיין לא נוצרו) או חיות אחרות, שישזפו את עינהם בו?. הוא לא יכול היה לדעת, אבל הפוטונים הם אלו שיצרו את החיים, הם עשו את שלהם. אז על כל אחד לעשות את שלו, כפי שהוא תופס זאת ועל הצד הטוב ביותר שהוא יכול.זה הכל.פשוט מאוד,לא מסובך..:)
גילי חיימוביץ'
היי יובל,
טוב שכתבת את הרשימה, כי כמו השירה עצמה, מעשה הכתיבה על השירה, עליבותה המתעתעת, וגם שי אריה בהקשר הזה, הם מעשה חשוב כשלעצמו, כזה שהוא בעצם מעבר להד הקלוש שלהם.
אביחי קמחי
דבריו של יובל חודרים ומטלטלים. אהבתי את שי אריה מאד ועם חלוף הזמן אף יותר
יובל
הי גילי, תודה.
רק הערה – לגבי התגובות באופן כללי: הרעיון של המאמר אינו רק להקל על כאבי האגו של משוררים
על ידי כך שהצבעתי על ריקבון המערכת הספרותית. אמנם, הסבל הזה מיותר, פשוט כי אין קורלציה
בין החשיבות העצמית של המשוררים והמשוררות לבין התוצרת עצמה, גם כשהיא מהטובות יותר.
הרעיון הוא שלמשוררים יש תפקיד חברתי – והתפקיד הזה הוא לאו דווקא לכתוב שירה מזרחית או פמניסטית
ולהשתתף ברבי שיח בתוכניות עתירות רייטינג. התפקיד החברתי של המשורר, בעידן בו כל אדם הוא יחצ"ן
פייסבוק, בעולם שכולו שיווק, הוא לשבת על ספסל ולכתוב. יש ספסל כזה בשביל הליכה-ריצה שאני יושב בו
(לפעמים בולי עובר בחטף, שומר על כושר). כך הממהרים והצועדים רואים איזה ברנש מוזר, קורא,
מסתכל בספרי אמנות (כתיבה נעשית מתוך קריאה, בהרבה מקרים, למי שלא יודע), בוהה בפנקס,
קצת תמהוני. זה התפקיד החברתי של המשורר בימינו, להבנתי. להיות אהבל על ספסל.
להראות שאפשר לחרוג מהמרוץ, להסתכל על עץ, ולבהות בפנקס. ולא לרוץ מהשקה לרב שיח לפסטיבל משוררים
בסקופיה. חולפים החולפים, מסתכלים ביהודי המוזר, מבינים שהוא כנראה משורר או משהו,
לפעמים אפילו מנסים לראות מה הספר שאני קורא, וזהו.
אפשר לכתוב שירה פוליטית, שירה על חלליות, או שירי הייקו על הסבתא מפלונסק. אבל הפוזיציה של המשוררים
צריכה להשתנות.
כי כיום, אם תשאל תלמיד בית ספר או סטודנט מהו משורר, יחשבו על צעקני האגו,
גם אם מחופשים למטיפים בשם אידיאולוגיה כזאת או אחרת, וחבל.
יחשבו על משוררים המבקשים "להפיץ" את בשורת השירה, מכערים עצים עם שיריהם בשדרה
(במסגרת "שירה על הדרך" ושאר שטויות כאלה).
כלומר – שירה היא מעין סירופ נגד שיעול שדוחפים לך כדי שתרגיש תרבותי.
להבנתי, אם משוררים יהפכו לקצת פחות נגישים, קצת יותר מופנמים בהתנהגותם,
התרבות אולי תבוא לחפש באמת. כי המסתורין מושך. ואם לא – עוד יותר טוב.
שירה לא יכולה להתחרות בעידן הצעקני הזה, של הרשתות החברתיות. זאת אשליה של לייקים.
וממילא אף אחד לא מתפרנס מזה, אז מה הטעם להזנות שירה ביח"צ, רק בשביל האגו?
תמי
הי יובל, קראתי את דבריך החכמים והראויים עד מאד, בענין השירה. נתת ביטוי למחשבות, לתחושות ולהבנות שאני מרגישה בענין הכתיבה, הרצון והדחף לכתוב, קריאת השירה, ומקומם של כותבי השירה במרחב הוירטואלי.
הגדרת כותבי השירה את עצמם כמשוררים מעוררת ספק תהיה, ספק חיוך, ספק ציניות, ספק הבנה.
אלפי הכותבים האינטרנטיים מתחרים על משבצת קוראים מצומצמת. משוועים להכרה. השעבוד להכרה הוא אסון.
אישית, אני כותבת, מפרסמת ומסתפקת.
תודה לך על רשימה נוקבת וחזובה