סליחה מאוחרת / איתן קלינסקי
הָיִינוּ אֲלִיפִים בְּבֵית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי מִקְוֵה יִשְׁרָאֵל
הוּא לֹא בָּא אֵלֵינוּ מִכָּאן
הוּא בָּא מִשָּׁם, אוּד מֵהַשְּׁרֵפָה,
שְׁעוֹת יוֹמוֹ תָּמִיד בּוֹהוֹת
רְסִיסֵי יָמָיו מְטֻלָּאִים מִשָּׁם.
אֲנַחְנוּ צַבָּרִים מְנֻפָּחִים מֵחֲשִׁיבוּת עַצְמִית
מְשׁוּחִים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, חֵרְשִׁים
לִצְעָקָה דּוֹמֶמֶת שֶׁהָלְכָה לְיָדֵינוּ,
רָאִינוּ אִישׁוֹנֵי אֲפֵלָה רוֹתַחַת מַחְוִירָה כִּפְנֵי מֵת
וְלָעַגְנוּ, יָרִינוּ בַּאֲטִימוּת תַּחְמֹשֶׁת קוֹצֵי צַבָּר
בְּטַלִּית עוֹטָה עַרְבוֹת שְׁלָגִים שְׁחֹרִים מִשָּׁם.
חָלְפוּ שָׁנִים, מַה שֶּׁנּוֹתָר
לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מְאֻחֶרֶת מִמּוֹדַעַת אֵבֶל בְּ"מַעֲרִיב"
עֲלֶיהָ חֲתוּמִים
רַעְיָה
בָּנִים וּבָנוֹת
נְכָדִים וּנְכָדוֹת
וְנִין אֶחָד.
זַלְמָן נִצַּח אֶת הַשְּׁרֵפָה מִשָּׁם
וְגַם אֶת הַשְּׁרֵפָה שֶהִצַּתְנוּ בְּטַלִּית נְעוּרָיו.
סְלִיחָה זַלְמָן.
ניקוד: יאיר בן־חור
11 תגובות
רחל בכר
התרגשתי מאד.
שיר הנוגע בנימי הלב עם דימויים מעניינים והקרשנדו בועט בבטן הרכה.
"ראינו אישוני אפלה רותחת" – יפהפה.
מוטי
שיר יפה.
הוא בנוי ,בין היתר,על הנגדות פואטיות יפות מאוד,הבאות במידה גדולה "להסביר" את מה שקרה, אך גם יכולות להוות גרעין לתיאור המעמקים שמלווים כל סיטואציה וכל דמות בשיר, בעיקר את זלמן: רסיסי ימיו מטולאים משם ולכן הוא עוטה טלית (שימו לב לאליטרציה היפה בין מטולאים לטלית), שיש לה משמעות רגשית גדולה מאוד עבורו, כי היא "משם (לעומת הצברים שהם "מכאן"), מערבות השלגים השחורים, שבהם נרצחו ונטמנו רבים מהיהודים בשואה.
זלמן מושך אש כי יש בו ניגודים רגשיים רבי עוצמה, שהנערים "האליפים" ,בכיתה ט, בתחילת גיל ההתבגרות אינם מסוגלים להכיל או להבין. "אישוני האפלה הרותחת" מעוררים בהם וודאי פחד ואי נוחות גדולה וזאת כשלעצמה מביאה אותם להתנהגות הלא בשלה המתוארת בשיר, שעליה הדובר לאחר מכן מצטער. האם הם באמת "הציתו" את טליתו או שמא מדובר רק במשמעות הסמלית הרגשית המתארת את הפגיעה ? זה יכול להיות גם וגם, אבל אין כל ספק שיש כאן גם תיאור סמלי של הפגיעה, שהוא בהחלט עוצמתי ומטלטל: הירי שנבע מאטימות של "תחמושת קוצי הצבר" של הצברים "המשוחים בשמן המור",משל היו מיועדים לפחות למלוכה ולשליטה(עניין של דימוי עצמי כמובן)והבערת הטלית,שהיא כמעט כמו טוטם עבור זלמן, משהו קדוש מאוד, סכר שעוצר כאב בלתי נסבל, עמוק מכל עומק.
הָיִינוּ אֲלִיפִים בְּבֵית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי מִקְוֵה יִשְׁרָאֵל
הוּא לֹא בָּא אֵלֵינוּ מִכָּאן
הוּא בָּא מִשָּׁם, אוּד מֵהַשְּׁרֵפָה,
שְׁעוֹת יוֹמוֹ תָּמִיד בּוֹהוֹת
רְסִיסֵי יָמָיו מְטֻלָּאִים מִשָּׁם.
אֲנַחְנוּ צַבָּרִים מְנֻפָּחִים מֵחֲשִׁיבוּת עַצְמִית
מְשׁוּחִים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, חֵרְשִׁים
לִצְעָקָה דּוֹמֶמֶת שֶׁהָלְכָה לְיָדֵינוּ,
רָאִינוּ אִישׁוֹנֵי אֲפֵלָה רוֹתַחַת מַחְוִירָה כִּפְנֵי מֵת
וְלָעַגְנוּ, יָרִינוּ בַּאֲטִימוּת תַּחְמֹשֶׁת קוֹצֵי צַבָּר
בְּטַלִּית עוֹטָה עַרְבוֹת שְׁלָגִים שְׁחֹרִים מִשָּׁם.
יש לזכור שעולי השואה שהגיעו לארץ היו, בכל אופן, עולים חדשים, חלקם ממזרח אירופה, חלקם ממערבה ועדיין לא הייתה תקופה בתולדות הארץ שבה עולים חדשים לא בלטו "במוזרותם" ובייחודם למול הצבר החזק, החסון, "בעל הבית" או לחילופין אלו שכבר עלו "לפני זמן רב" וחשו "כבעלי הבית" אל מול אלו שעלו זה עכשיו. וודאי שלא ניצולי השואה, שחווית הטראומה שעברו הפכו אותם אף ליותר רגישים ופעמים רבות לבעלי התנהגויות מוזרות מאוד.
זה חלק מטבע האדם לחפש שוני באחר ומתוך פחד ללעוג לו או לצחוק עליו. לבודד אותו. זהו מנגנון הישרדותי אבולוציוני במידת מה. כאשר לועגים לאדם או צוחקים עליו, אנו, במידת מה, מקטינים אותו למימדים שאיתם ניתן להתמודד עימו בדרך "שמתאימה" "לנו", באותו רגע, אנו מעמידים אותו במקומו (במקום שבו אנו רוצים שיעמוד), המקום שהכי נוח מבחינתנו להתבונן אליו, כי מעבר לזה קיימת אפשרות אחרת שמצריכה בגרות מאוד גדולה שאין אותה עדיין לילדים וללא מעט מבוגרים שמסתובבים בינינו: האפשרות האחרת היא קבלה של האחר, התבוננות לעומקו של עניין, ירידה לשורשיו, הכלה שלו, ראיית התופעה אולי לא "כשהיא לעצמה", אלא במלוא פארה ופוארותיה. האדם, כל אדם, הוא אכן כמו עץ ואם כבר עץ אפשר לראות את האדם כמו עצי הסקויה האדירים הללו בקליפורניה.
איך אפשר להסתכל על עץ סקויה אדיר וללעוג לו? יותר טוב שהאדם יראה עצמו כעץ סקויה אדיר המתבונן בעץ סקויה אדיר אחר באחוות חבר לחבר.
מזה מובן, שאפשר לסלוח לילדים שלועגים לאחרים ופוגעים בהם, זה לא הופך אותם לרעים, זה בסך הכל הופך אותם לבני אדם הנמצאים במצב מסוים בחייהם, בחוויה מסויימת, בהוויה מסויימת והם מגיבים, באופן אוטומטי על פי סכימות פנימיות שלעיתים רק חינוך והתבוננות עשויים למנוע מהן להתעורר. (וגם זה לא תמיד, בשל לחץ חברתי וצדדים באישיות הנוטים לקונפורמיות והזדהות עם קבוצת גיל על אף ולמרות רצונות אחרים)
אפשר לחנך ילדים, (שהופכים לאחר מכן למבוגרים) לקבל את האחר ואת השונה וייתכן כי הם עצמם לא יטלו לאחר מכן חלק בפגיעה בילד אחר אלא יעמדו לצידו ויגנו עליו. זה לא אומר שגם ילדים כאלו למשל שחונכו לסייע ולעזור לא יגיעו לעולם למצב שבו הם עצמם פוגעים באדם אחר, מבלי דעת אפילו. אדם הוא רק אדם, כפי שאמר המשורר והחינוך הוא בעצמו בנייה של סכימות אחרות הממתנות או משנות סכימות ראשוניות, שנוצרות על בסיס גנטי, שהוא הטמפרמנט.(בין היתר) החינוך הוא היכולת להשתמש בטמפרמנט הבסיסי ובנטיות הבסיסיות באופן קונסטרוקטיבי ואקטיבי לאורך החיים לטובת האדם ולטובת הכלל.כאן נמצא כל הבסיס של ההתפתחות.
סכימות מסוימות נשארות לאורך כל החיים (אני לוקח את המילה סכימות מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אבל יש גם שמות אחרים שאפשר להשתמש בהם כגון רשתות נוירונים, צדדים או חלקים, "אניים", תתי אישיות וכדומה) וגם עצם העובדה שאדם התבגר עדיין לא מונעת מהסכימות הלא בשלות ולא מעודנות הללו לעיתים לצוץ פתאום בכביש או בתור בבנק ובמוסד הממשלתי או בהפגנות המונים או בהשתלחויות חסרות רסן בעיתונות או בשלל מצבים אחרים, בכנסת למשל (הוא אמר לי, אני אמרתי לו וכן הלאה:).
צד מסוים פתאום משתלט, למישהו "קופץ הפיוז" כמו שאומרים או שהוא מאבד שליטה ללא תשומת לב ובמקרה הטוב רק נאמרים דברים, לא יותר. יש גם מקרים, ואנו יודעים ושומעים על לא מעט מקרים, שסליחה אכן נאמרת לאחר מכן, אבל האדם שאליו היא מכוונת אינו יכול עוד לשמוע). הוא מת. סכנת השיימינג ברשתות החברתיות מעולם לא הייתה מוחשית יותר מאשר בימינו כי העלבון והפגיעה מועצמים.
האדם הוא מכלול של דברים ועליו לקבל את עצמו ולהבין את עצמו ככזה וכאן גם נכנסת ההתנצלות והסליחה למשבצת המתאימה שלה. לא רק התנצלות של האדם בפני האחר אלא לעיתים התנצלות ובקשת סליחה יומיומית של האדם מעצמו! ההתנצלות היא פרקטיקה, שבה גם הסליחה מוצאת מקום וישנן דרגות והבדלים בין סוגי התנצלויות וסליחות שונות.
כאשר אני מבקש סליחה, אני מצפה שמישהו יסלח לי, כי אני כבר חש צער על הפגיעה בו והצער מטריד אותי. אם הצער לא היה מטריד אותי מבחינה פנימית, הרי שלא הייתה לי כל מוטיבציה לבקש סליחה. זאת מוטיבציה על בסיס "שלילי" ולא התפתחותי חיובי ועדיין היא טובה. היא בסיס. מכאן אנו למדים שאדם המבקש סליחה וחש צער על פגיעה באדם הוא כבר נמצא במדרגה מסויימת, אפשר לומר עליו שהוא איננו פסיכופת, כלומר יש לו חיי רגש ערים והוא מסוגל לחוש צער פנימי וכתכוצאה מכך, בסופו של דבר, לאחר ייסורי מצפון, את צערו של האחר. על זה האדם יכול לבנות לעיתים גם פירמידות.
האדם יודע שהוא פוגע באחר כבר בשעת הפגיעה ונוצר בתוכו מצב של פיצול בין סכימות אינסטנקטיביות, אבולוציוניות, רגשיות מסוג נמוך לבין מרכזים גבוהים יותר, שאולי, בסופו של דבר, אינם נמצאים בשליטה ותפקוד מלאים באותו רגע או בכלל.(האונה הקדם מצחית למשל יכולה "להיכבות" או להיות בתת פעילות כתוצאה מעודף עייפות או מסיבות גנטיות ואחרות). אדם פוגע או עלול לפגוע באחר (ברמות שונות כמובן, החל מפגיעות קטנות ועד השמדת עם) מאותה סיבה שאדם פוגע בראש ובראשונה בעצמו בדרכים שונות ומגוונות. הוא פועל מתוך סכימות שהופכות להיות סופות של נוירונים הפועלות בכיוון מסוים ,שמצריך אנרגיה גדולה מאוד כדי להתנגד לה. האנרגיה לא תמיד זמינה, למעשה היא די נדירה (או בעצם לא קיימת בכלל) כאשר באמת זקוקים לה ואז מגיעות התוצאות. עבור אדם אחד זוהי הפגיעה שהוא נפגע, האחר, (שכאמור אינו פסיכופת) זה הצער והחרטה. (וגם אלו מהווים פגיעה באדם עצמו, שהיא במידה רבה, בלתי נסבלת ובלתי ניתנת להתעלמות)
כל הדברים הללו נכונים לא רק ברמה של יחיד אלא גם ברמה של עמים. (כמו שאנחנו יודעים עמים, לאומים, שבטים, אף הם מבקשים סליחה והתנצלות ברמות שונות וגם מגבים את הסליחה וההתנצלות פעמים רבות במעשים ובפיצויים לנפגע)
ובכן, בקשת סליחה היא תמיד טובה לזה המבקש סליחה, אפילו אם הוא לא יודע זאת ואפילו אם האגו שלו מוריד אותו בהדרגה לשאול ומונע ממנו לנקוט בפרקטיקה החכמה הזאת. כאשר אדם מבקש סליחה הוא מודה במידה גדולה בחולשתו וסוגי אגו מסוימים אינם יכולים להודות בחולשתם, הם יעדיפו להגיע ולגרור אחרים עימם לאובדנם מאשר להגיע למצב כזה. גם על מקרים לא מעטים כאלו שמענו ואנו שומעים לא מעט פעמים בעיתונות או בספרות)
אבל נשאלת השאלה למה הסליחה טובה לנפגע? עבור הנפגע סליחה פשוטה של הפוגע אינה תמיד טובה, אלא אם כן היא באה עם התנצלות עמוקה מאוד, שהיא רמה גבוהה יותר של בקשת סליחה והיא כבר נובעת ממקום פנימי של התבגרות ובשלות, הבנה, הכלה וחמלה (עצמית ואחרת).
כאשר הסליחה היא בסיסית והיא נאמרת לעיתים, בעצמה, כסוג של סכימה מהירה, הרגל, דבר מה שנלמד, לא תמיד האדם כבר מתכוון אליה מעמקי לבבו ולא תמיד הוא מסוגל לחוש במלוא כאבו של הצד השני. לכן סליחות כאלו נאמרות כדי שצד אחד יוכל לפטור עצמו מייסורי החרטה או ההתבוננות העצמית האמיתית, אבל מאותה סיבה הן לא באמת נחשבות כסליחה אמיתית, אם אין שום מנגנון שמבטיח שהאדם לא יחזור לסורו או לא ילמד ממעשיו או לא יעשה את המאמץ הכן והאמיתי לצמוח וללמוד. אסור שסליחות כאלו למשל תשגשגנה במערכות יחסים שבין אדם לחברו ברמה המשפחתית או היותר רחבה.
אנשים מצאו לעצמם שיטה לבקש סליחה ביום הכיפורים ביהדות למשל או אצל הכומר המוודה בנצרות, וזאת במידה גדולה הופכת להיות אוטומטית. כל דבר שהוא אוטומטי אינו נחשב, יש לחפש תמיד אחר הדבר הקשה יותר, האתגרי יותר, שרק הוא לבדו יכול לאפשר לאדם לגדול או לצמוח. כל דבר שהוא במסגרת אזור הנוחות, האישיות מקבלת אותו כפרקטיקה שאינה מסכנת את עצמה והאישיות אינה מעוניינת לסכן את עצמה ותמיד תדגול רק בדברים שמשאירים אותה, בסופו של דבר, על כס השלטון המוחלט.
ועדיין, גם כאשר לא נאמרת סליחה בידי הצד הפוגע, יש משמעות והתפתחות עצומה במתן סליחה פנימית לפוגע על ידי הקורבן עצמו. הקורבן מפסיק לראות בעצמו קורבן ומוציא מהמערכת שלו את ההיבטים השליליים הרגשיים הקשורים בפגיעה ובכך למעשה מקל על עצמו במידה גדולה. יכול להיות שהפוגע לא יבקש סליחה בכלל ויכול להיות שזה נעשה לאחר בקשת סליחה. בכל מצב, אפילו אם אין התנצלות, גם הנפגע מקבל משהו עמוק מאוד לעצמו לשארית חייו אם הוא מסוגל "להרפות". כמובן שקל יותר לדבר על כך מאשר לעשות זאת, אבל אנו שומעים ורואים לא מעט מקרים במציאות שכך בדיוק התרחשו הדברים, למשל מעונים שסלחו למעניהם, ניצולי שואה שסלחו ,באופן גורף,לפושעים נאצים, שהובאו למשפט עשרות שנים לאחר מכן.
בסופו של דבר כדאי לדעת איך לבקש סליחה ואיך לבקש התנצלות. אף אדם אינו פטור מכך מעצם היותו אדם. המציאות אינה כזאת פשוטה או חד ממדית, היא לא מכילה רק קורבנות ומוקרבים, אלא במידה גדולה כל אחד מאיתנו מתפקד במידה גדולה (אם יתבונן בכך בכנות) גם כפוגע ברמות שונות וגם כנפגע,לאורך חייו,אפילו אם זה רק דברים קטנים, הנראים לא משמעותיים ואולי עוברים בקלות מתחת לרדאר הרגשי שלנו.
דברים קטנים ,לא משמעותיים לכאורה ביחסי אדם וזולתו, כאשר מזלזלים בהם, עלולים גם לגדול ולהפוך להיות מציאות קבועה. כשם שהגנן מטפל בעשבים השוטים בגינה שאותה הוא מטפח, כל אדם חייב לשים לב לעצמו עד כמה שהוא יכול ולראות היכן הוא כושל אפילו בדברים הקטנים, היכן הוא כשל בעבר ולשאוף לתקן זאת. התיקון הכי טוב הוא זה שנעשה סמוך למקרה עצמו. על האדם ללמד את עצמו להתנצל באופן מיידי במידה ופגע ברגשות האחרים ולעשות זאת מתוך ההכרה, שהאדם האחר הוא שווה ערך לו עצמו ואם הוא נפגע – גם אם זה נראה לנו בשל נטיות כאלו או אחרות בנפשו לייחס חשיבות לעצמו או לאגו שלו – עדיין יש לבקש סליחה והתנצלות. זה חייב לבוא ממקום פנימי של שאיפה לנקי ולטהור, מקום פנימי שמעוניין בצמיחה והתפתחות משותפת, מתוך הבנה, שכל אדם שאנו רואים סביבנו בעבודה או ברחוב או ברשתות החברתיות, אפילו אם "הוא" "מעצבן"אותנו, הוא עדיין אדם ואפשר לפנות אליו באופן פנימי כחבר סובל, כי סבל הוא חוויה מכוננת בקיום האנושי ואין כל סיבה להוסיף עליו. אפשר לפנות אליו מצד ראיית המכלול, מתוך שיתוף בקיום משותף של אותו מצב אנושי מעורער כל כך, שביר כל כך לעיתים אך רב אפשרויות, שאנו מכנים בשם "החיים" "שלנו".
בשיר שלפנינו יש את זלמן, אבל לכל אחד מאיתנו יש את "הזלמן שלו". אני למשל זוכר כיצד פגעתי פעם כשהייתי בכיתה ה (נדמה לי) בילדה שאהבה אותי וכיניתי אותה בשם "טיפשה" או "מטומטמת". כמובן, שאני הייתי "הטיפש" והמטומטם, שהרי ידעתי שאלו מילים פוגעות עוד בשעה שהשתמשתי בהן, אבל הייתי חלש מדי מכדי לעצור אותן. לא ידעתי לומר לה בפשטות, את אדם טוב וחביב, אבל אני עצמי לא אוהב אותך וזה לא קשור בכלל לתכונותיך הנפלאות כאדם.אז במצב של לחץ פנימי ודימוי עצמי נמוך אמרתי את מה שאמרתי.הפגיעה הזאת שקעה בי כל כך עמוק, שעד היום כאשר אני נזכר בה היא מעוררת בי עצב מסוים,לא רק על כך שאני עצמי דיברתי אליה בצורה הזאת אלא על כך, שצורות הדיבור הללו הן בכלל אפשריות ושבני אדם מסוגלים להגיע למצב שבו הם פוגעים באדם אחר.
היום אני משתדל מאוד (לעיתים יותר מדי משתדל), אבל עדיין כושל מפעם לפעם,(לעיתים יותר בשל סגנון דיבור שלא ממש מבינים אותו או מוציאים אותו מהקשר)
ולכן לימדתי את עצמי את אמנות ההתנצלות ואפילו אם אני סבור שאני לא הגורם היחיד שפגע באותה סיטואציה, אני מבקש להתנצל וסוגר את כל העניין (מיישר את ההדורים) מהר מאוד. אין כאן בכלל עניין לאגו. כשלעצמי אני סולח ומוחל מראש על כל פגיעה, אני בכלל לא מתעסק זה, אם כי אני מודה שאינני יודע כיצד אגיב לפגיעות גדולות יותר שהחיים עלולים לזמן. בסופו של דבר זאת עבודה של התפתחות ועל האדם לעבוד עם עצמו (עם כל צדדיו השונים) על מנת לוודא שאין הפתעות יוצאות דופן לאחר מכן. זאת עבודה יומיומית, שאני מבצע מול עצמי (סליחה מעצמי, התנצלות אל עצמי) ומול האחר (ילדי הקטנים, אישתי, הסביבה הקרובה יותר והרחוקה יותר וכדומה).
אין לי בעיה להתנצל ואין בעיה לקבל התנצלות(והתנצלות זה לא משהו שצריך או כדאי לדרוש) וכדאי גם לכם..כדאי לכל אדם ולא רק "ביום הכיפורים"..:)
זה מה שעושה הדובר בשיר, הוא אינו יכול עוד לבקש סליחה מהאדם עצמו, אבל הוא מוקיר את זכרו בכך שהוא מכיר ברגשות הפנימיים העמוקים ביותר שלו, שנפגעו ובעצם העובדה שהוא מקים לרגשות הללו מעין "גל עד", שבו אנשים יכולים להתבונן וללמוד על הייחוד של בני אדם כמו גם על חולשותיהם. בסופו של דבר חשוב שכל אדם, אפילו אם נפגע אי פעם מאדם אחר, יבין שאין בו כל בעיה ואין כל בעיה באדם שפגע בו,שברמות מסוימות "השבר הסורי האפריקאי(אם ניקח משהו מאבות ישורון שאני קורא בימים אלו:)עובר בתוך כולנו..:)
צדיקים כנראה יש רק בגן עדן ומי יכול לומר שהוא מל"ו הצדיקים שעוד בחייהם וכולי הובטח להם וכדומה וכיוצא באלו..אנו כאן חייבים לעומד על המשמר ולעבוד,אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה וכל אדם,בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו הוא עולה חדש שעלה ממצריים.:)
חָלְפוּ שָׁנִים, מַה שֶּׁנּוֹתָר
לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מְאֻחֶרֶת מִמּוֹדַעַת אֵבֶל בְּ”מַעֲרִיב”
עֲלֶיהָ חֲתוּמִים
רַעְיָה
בָּנִים וּבָנוֹת
נְכָדִים וּנְכָדוֹת
וְנִין אֶחָד.
זַלְמָן נִצַּח אֶת הַשְּׁרֵפָה מִשָּׁם
וְגַם אֶת הַשְּׁרֵפָה שֶהִצַּתְנוּ בְּטַלִּית נְעוּרָיו.
סְלִיחָה זַלְמָן.
חגית מנדרובסקי
מעבר למלים המרגשות, זו אכן מציאות של הרבה ניצולי שואה שהגיעו משם וחוו כאן התעללות ולעג. הכרתי ועדיין מכירה בבית האבות אנשים כמו זלמן. יהי זכרו ברוך.
נילי אמיר סגל
איתן יקר כמה מוכרים הדברים. היה לנו מורה למתמטיקה שהגיע "משם"….. איך לא ידענו לקבל אותו. כתבתי עליו סיפור הרבה מורים בעירונית ה' בתל אביב של שנות החמישים באו אלינו " משם"ולא ידענו זאת… תודה לך.
שיר חייק
וואו. צמרמורת !
דודו פלמה
הי איתן, כנראה שכל אחד צריך בחייו שיהיה לו זלמן משלו
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא
(לקלמן לחוביץ ולחבריו הנשרפים באש התמיד)
כָּל חַיָּיו הָיָה קַלְמַן דֶּלֶת נְעוּלָה
שֶׁאִיש מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז לִפְתֹחַ.
בְּמוֹתוֹ הָפַךְ לְחִידָה שֶלֹּא
תִּפָּתֵר עוֹד לְעוֹלָם.
קַלְמַן הִסְתּוֹבֵב בְּמִשְׁעוֹלֵינוּ בְּתִמָּהוֹן
גָּדוֹל, מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּיֵאוּש בַּחַיִּים
שֶׁלֹּא חָפְצוּ בּוֹ, לִבְנוֹת בַּיִת שֶׁקִירוֹתָיו
יִתְקַלְּפוּ בִּרְבוֹת הַיָּמִים, מִתְאַמֵּץ לְהִדָּחֵק
לְמַעְגַּל הַחַיִּים וְהַזְּמָן, אוֹרֵח לֹא קָרוּא
בְּעֵדָה שֶׁתְּמַהֵר לִשְׁכּוֹחַ אוֹתוֹ בְּבוֹא הַיּוֹם.
וְהַיּוֹם הַזֶּה בָּא. הַיּוֹם אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים קַלְמַן אוֹתְךָ
וְאֶת חִידָתְךָ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּמוֹ הֵקִיאָה אוֹתְךָ מִתּוֹכָהּ.
וְכָךְ תִּשָּׁכַח מִזִּכְרוֹנֵנוּ לָעַד-
דֶּלֶת אַחַת נְעוּלָה שֶׁלעוֹלָם
לֹא נְנַסֶּה עוֹד לִפְתֹחַ.
מִי יִתֵּן וְנַפְשְׁךָ הָעֲרִירִית
תִּמְצָא מְנוּחָה סוֹף סוֹף
עַכְשָׁו שֶׁהָלַכְתָּ מֵאִתָּנוּ
יְהִי זִכְרָם שֶׁל חַיֵּיךָ הַהוֹלְכִים
וְנִמְחָקִים מִזִּכְרוֹנֵנוּ בָּרוּךְ.
דודו פלמה
אוולין כץ
שיר מרגש מאד
להוקיר את זכר המת ש"ניצח את השרפות"
"רְסִיסֵי יָמָיו מְטֻלָּאִים מִשָּׁם"
אכן המילה "משם" חוזרת לאורך השיר
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר כל כך מרגש, וקשה על האנשים שהגיעו "משם" וקבלו יחס כאל זרים אפילו מוקצים והם אשר לא התאוששו מהמלחמה ההיא נשלחו מיד למלחמה כאן. אני מודה ששמחתי לקרוא שיר בנושא הזה. תודה !
לאה הרפז
השיר מאוד מרגש אבל נשאלת שאלה, האם זלמן עודו חי ויכול לקרוא את הסליה? היות ואם זימן כבר מזמן אינו, אז זו "סליחה לבטלה".
רון גרא
השיר הזה מדבר אלי במיוחד, משום, שהיה לי בן דוד שני,שהגיע עם אמו מבלגיה כילד רך, מעולם לא יצא לנו לדבר על התופת שעבר כילד וכיצד הוחבא על ידי משפחה שלפני שנים יצר קשר עם הצאצאים,ודאג שיזכו לתואר חסידי עולם.ירון לונדון כותב עליו בספרו "לו הייתי פיראט" עמוד 123 " רק שלושה חריגים היו בכתתי ושמותיהם חנה, נינה וזלמן.פליטים מאירופה אין צורך לומר שהשם זלמן לא היטיב עם נושאו אפילו שיה מטובי חברי….."זלמן היה פרופ לכלכלה צבאית אמן בנישמתו. השיר של איתן נפלא ומחזיר אחורה לאותה תקופה של הקלטות לא קלה. תודה
איתן קלינסקי
תודה לעורכות אתר ליריקה, שנתנו במה לשיר ותודה רבה לקוראים על הערותיהם.
בברכה
איתן קלינסקי.