1. ; חיים (כמעט) יפים, הנה 6 1995

הוּא נוֹתַר אוֹפְּטִימִי לְלֹא תַּקָּנָה
עַד הַזְּרִיקָה,
מִסְתַּפֵּק בְּפִּירֶה וּגְבִינָה רַכָּה שֶׁל זְקֵנִים
לוֹעֵס בְּאִטִּיּוּת, לֹא לְהַכְאִיב לַחֲנִיכַיִם הַדְּלוּקִים,
מְחַיֵּךְ וּמְכַשְׁכֵּשׁ בְּשִׂמְחָה בִּזְנָבוֹ
מְנַסֶּה לָרוּץ כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ,
נוֹבֵחַ לְלֹא אַבְחָנָה מִבַּעַד לַתְּבַלּוּל שֶׁכִּסָּה אֶת
עֵינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁהוּעֲמוּ,
מַשְׁתִּין בִּישִׁיבָה, כְּמוֹ נְקֵבָה אַחֲרֵי הַמְלָטָה,
מַרְכִּין רֹאשׁ בְּבוּשָׁה כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ בָּרַח לְלֹא שְׁלִיטָה,
מָכוּר לַסְּטֶרוֹאִידִים הַמְּיֻבָּאִים שֶׁהֵקֵלּוּ מְעַט עַל הַשִּׁגָּרוֹן
עַד שֶׁהֶתְקֵפֵי הָעֲוִית תָּכְפוּ לְסִיּוּט קוֹלָנִי.
הַוֵּטֵרִינָר סֵרֵב לְהַחֲלִיט בִּמְקוֹמִי
וַאֲנִי סֵרַבְתִּי לִגְמֹר בִּמְקוֹמוֹ
הוֹפֶכֶת לְ כַּלְבַּת נְחִיָּה סִעוּדִית כּוֹרַעַת עַל אַרְבַּע,
אוֹסֶפֶת בִּמְיֻמָּנוּת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁתֶן בַּמַּטְלִית,
מְלַטֶּפֶת אֶת הַכְּרָעַיִם הַדַּקִּיקוֹת, הַפְּרִיכוֹת,
לוֹקַחַת אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם לָעֲבוֹדָה וּבַחֲזָרָה
מַזִּיעָה, זְהִירָה בַּנְּשִׂיאָה
וּבְכָל זֹאת נוֹצַר לַחַץ קַל עַל הָרֶגֶל הַפְּגוּעָה,
הוּא שׁוֹתֵק, מְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ
וַאֲנִי מַסְבִּירָהּ לוֹ שֶׁעַכְשָׁו קָשֶׁה לִנְשֹׁם כִּי לַח
וְתֵכֶף יוּלִי יַעֲבֹר.
בָּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּיוּלִי, יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
סֵרֵב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. הָרֹאשׁ הַלָּבָן טֻלְטַל בָּעֲוִית
הִכְנִיסוּ אוֹתָנוּ בְּכֹחַ לַמְּכוֹנִית
הַגּוּף הַקָּטָן נָשַׁם וּכְבָר לֹא הֵגִיב
הָרוֹפֵא הַמְּיֻמָּן שָׁאַל מָה לַעֲשׂוֹת בַּגּוּפָה
וְהוֹצִיא אוֹתִי לַחֲדַר-הַהַמְתָּנָה
17 שְׁנוֹת כֶּלֶב מֵאָה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים דְּמֵי-קְבוּרָה,
קִבַּלְתִּי חֶשְׁבּוֹנִית וְאֶת דִּבַּרְתּו שֶׁל הָעוֹזֵר הַצָּעִיר
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִקְבְּרָה
וְהַגּוּפָה לֹא הֻשְׁלְכָה.

ניקוד: חני צפריר

"הִנֵה רונית ליברמנש. פרסום ראשון וכבר בשל. השירים הראשונים בקובצי המחשב שלה, נכתבו ב-1987. שירים שהם עירום ועריה, ובלי ספק יעוררו מחלוקת(…) תמונת מצב של חיי אישה, תל אביבית עד לשד עצמותיה. ילידת העיר ללא הפסקה, שעדיין מתגוררת באותו רחוב בו נולדה".

הִנֵה דברי ההקדמה המרגשים, המדויקים, שכתב המשורר והמתרגם נתן זך על קובץ שירי הראשונים, שהופיעו בקונטרס השירה הנה 6 בעריכתו, באוגוסט 1995.
המפגש עם זך היה אקראי ובעיקר ממוזל. בימים ההם חיפשתי מו"ל לשירי, כ-40 במספר, והמשוררת ציפי שחרור, שתאה בברכת גורדון היה סמוך לשלי – יעצה לי לפנות למריו ויינשטיין, הבעלים של 'תג' – הוצאה קטנה ואיכותית – שנפחה את נשמתה מתישהו בראשית המאה ה-21. שלחתי את כתב היד בדואר רשום וכעבור שבוע, מריו התקשר.
"נתן זך רוצה להדפיס את שיריך בקונטרס לשירה 'הנה'!! אמר בהתרגשות.
אז כהיום, הייתי מנותקת לחלוטין מהסצנות, מהמיזנסצנות ומשאר נרקיסי הביצה.
קונטרס? 'הנה'? על מה הארגנטינאי הזה מדבר??
"אבל אני רוצה ספר, לא קונטרס", השבתי. "ספר בכריכה קשה".
מריו נאנח, החל להסביר במה דברים אמורים ואני השתכנעתי.
סמוך למועד שבו ראה הקונטרס לשירה אור, מריו ואני עלינו לרגל לשולחנו הקבוע של זך ב"כסית" המנוחה.
כעבור מספר שבועות, שירי ראו אור. ואז החלה מהומת אלוהים, בדיוק כפי שזך, שועל וותיק הבקיא בהלכות השלולית הספרותית, חזה.
רבים אהבו את שירי, אחרים (בעיקר גברים חובבי "אָלוּזיות", שחלקם מבכרים את בני מינם, ו'שירת הגוף' שלי עוררה בהם תגובות יצריות תמוהות), אהבו להשתלח בשירים ובעיקר בו. בזך. כל החשבונאות האנטי-לירית הזאת גרמה לי להיאטם, להשתבלל.
והסערה חלפה, כדרכן של סערות. ללא ספק, זך פתח למעני את השער להכרה. לעניות דעתו, לא עשיתי די כדי "למנף"/להידחק/ לפרוץ. עניין של מבנה אישיות. ועם זאת, אני מאמינה שאפשר להסתדר גם ללא מינופים. בימים אלה אני משלימה את עבודות הדוקטורט שלי ובמהלך השנה הקרובה, יראה אור קובץ שירי בהוצאת "סאגה".