יש לי סיפורי זיכרון / יהודה ויצנברג־ניב
ישׁ לִי
סִפּוּרֵי זִכָּרוֹן
לְמַכְבִּיר בְּאַמְתַּחְתִּי.
אֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת
שָׁעוֹת עַל גֶּזַע עֵץ
וְלִטְווֹת עֲלִילוֹת וּלְהַעֲלוֹת
נִשְׁכָּחוֹת.
כְּמוֹ לְמָשָׁל
לַחֲזֹר אֶל זִכָּרוֹן
בְּלִיטַת הָאֶבֶן
בִּמְבוֹא הַכְּנִיסָה
לַחֲנוּת הַנַּעֲלַיִם שֶׁל אַבָּא
בִּרְחוֹבוֹת.
וְלִזְכֹּר שֶׁאֲנִי
וַחֲבֵרִי שְׁמֹאלִיק,
בְּנוֹ שֶׁל מוֹכֵר הַדָּגִים
בַּחֲנוּת הַשְּׁכֵנָה,
נָהַגְנוּ לָשֶׁבֶת עָלֶיהָ מִדֵּי עֶרֶב
וְ"לִמְכֹּר" זֶה לְזֶה בְּדִיחוֹת
וּשְׁקָרִים.
ניקוד: יאיר בן־חור
8 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר געגועים למה שהיה ולא ישוב עוד, אהבתי !
יהודה ויצנברג ניב
תודה, לאה!
יהודה ויצנברג ניב
תודה!
מיכל
נוגע
חנה קב רוט
מזיכרונות קטנים כאלה, לא הרואיים ולא דרמטיים,מורכבים חיינו, כמו שאתה חוזר וחושף בשירתך.
פינגבאק:
מוטי
סיפורי זיכרון הופכים להיות, לעיתים ,סיפורי דגים, ממש כמו בסרט, הנושא את אותו שם. הזיכרון האנושי ידוע כמשהו מאוד חמקמק, לא חד משמעי ,"ערמומי" כמעט וכל זיכרון שהאדם זוכר ומעלה במוחו, משתנה כל רגע, אינו נשאר לעולם אותו דבר.כך הם הדברים.
המוח האנושי זוכר כל מיני דברים, כי מבחינה אבולוציונית הזכירה שימשה את האדם להישרדות, אבל לא תמיד תוצאות הלוואי של אותו זיכרון מועילים להישרדות .עבור אנשים רבים זכרונות הופכים להיות משא כבד מאוד במהלך מסעם לאורך החיים, הופכים להיות מסה וניסיון שלא תמיד הם עומדים בו. זכרונות עלולים להיות מאוד רגשיים (הם כמעט תמיד רגשיים) ולכן מתעתעים ברמות גדולות.
גם העיתוי בחיים שבו האדם נזכר בזכרונותיו משפיע על הדרך שבה הוא זוכר את הדברים.זכרונות ילדות שעולים וצצים פתאום לעת מותו של אב או מות אם וודאי לא יהיו אותם זכרונות שהיו מסופרים בתקופות אחרות. זיכרון הוא תמיד סיפור שמספרים אותו כל פעם מחדש וכל פעם מחדש כדאי לשים לב לפרטים הקטנים, כי יותר מאשר הזיכרון הוא אמת, הזיכרון הוא פעמים רבות "המצאה" ,לעיתים אכן בכלל "סיפורי בדים".
המשוכנעות של האדם באמיתות הזיכרון והתלות של האדם בזיכרון לא תמיד משרתות את טובתו של האדם ואת בריאותו הנפשית.
אבל מה התפקיד של הזיכרון באמנות? מה הוא משרת שם? מה תפקידו של הזיכרון בשירה למשל? האם יש ערך בכלל לזכרונותיו של האדם מעבר לפן הפסיכולוגי המצומצם של האגו ושל אותו בדייה המתקראת "אני"?
בשירה האני אינו אני והאגו אינו האגו והאדם אינו עוד האדם הספציפי. כל זה הופך להיות למשהו אחר. אלו אינן זכרונות של מישהו אחד, של אני מסוים, אלא אלו זכרונות שהופכים לסמל. כל סמל הוא פיקציה, לא הדבר האמיתי. הוא רק מסמל משהו שנמצא שם. זהו בידיון ובידיון הוא כמובן "שקר".
על מה השיר בעצם? מה הדובר בשיר רוצה מאיתנו? זה נראה כאילו לא נאמר כאן למעשה שום דבר מיוחד, אבל כדאי לבדוק את הדברים שמעבר לדברים, כי לא מדובר כאן בסתם מילים שצורפו להן יחדיו. זהו שיר, קל להיווכח בכך.:)
למשל:
"ישׁ לִי
סִפּוּרֵי זִכָּרוֹן
לְמַכְבִּיר בְּאַמְתַּחְתִּי.
אֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת
שָׁעוֹת עַל גֶּזַע עֵץ
וְלִטְווֹת עֲלִילוֹת וּלְהַעֲלוֹת
נִשְׁכָּחוֹת."
מיהו הדובר כאן? מיהו זה הטוען "שיש לי סיפורי זיכרון למכביר באמתחתי"?
"אני יכול לשבת שעות על גזע עץ ולטוות עלילות ולהעלות נשכחות".
מיהו זה שיושב (או יישב)על גזע עץ? מי מאיתנו הולך לשבת על גזעים של עצים כדי להעלות זכרונות ולטוות עלילות?
"רק" ילדים יושבים על גזעי עצים. "רק" ילדים מטפסים על עצים, רק הדובר המתחבר לצד הילדי שבו יכול לראות עצמו על גזע עץ לא רק מעלה נשכחות אלא גם "טווה עלילות". לטוות עלילות משמעותו לספר סיפור ולא סתם סיפור אלא בדרך כלל סיפור בדיוני, ממש כשם שילדים לא פעם נוהגים לעשות. צ'יזבאטים.:)
למעשה הדובר רומז כאן שכתיבה אינה העלאת זיכרון פשוט אלא היא סוג של סיפור, סוג של בידיון שמאחריו עומדת כוונה עמוקה יותר.באמצעות "השקר" לכאורה של זיכרון האני, קיימת כוונה או רצון להתעלות לאיזשהו עולם העומד מעבר לכך, לאיזושהי אמת אוניברסלית המשותפת לכל בני האדם. האני הקטן וזכרונותיו המעורפלים ,קורס, אבל,הקוסמוס של כל "האניים" המאוחדים,זורח.
כל זה מתחיל בילדות המוקדמת, הרצון הזה לספר סיפורים לכן הזיכרון שהדובר בוחר לשתף בשיר הזה אינו מקרי. הוא בא להצביע על המקורות של השירה, על הפרדוקס של השירה ושל האמנות בכלל.
כְּמוֹ לְמָשָׁל
לַחֲזֹר אֶל זִכָּרוֹן
בְּלִיטַת הָאֶבֶן
בִּמְבוֹא הַכְּנִיסָה
לַחֲנוּת הַנַּעֲלַיִם שֶׁל אַבָּא
בִּרְחוֹבוֹת.
וְלִזְכֹּר שֶׁאֲנִי
וַחֲבֵרִי שְׁמֹאלִיק,
בְּנוֹ שֶׁל מוֹכֵר הַדָּגִים
בַּחֲנוּת הַשְּׁכֵנָה,
נָהַגְנוּ לָשֶׁבֶת עָלֶיהָ מִדֵּי עֶרֶב
וְ"לִמְכֹּר" זֶה לְזֶה בְּדִיחוֹת
וּשְׁקָרִים.
מה בעצם נאמר כאן בשיר הזה? נראה כאילו לא נאמר כאן כלום, אם כי ,למעשה, נאמר כאן "הכל".:)
אם לא היינו יודעים מהו שקר, כיצד היינו יודעים להגיע אל האמת?(חשים את האמת) האבחנה בין אמת לשקר היא עניין בסיסי מאוד,אבל איך באמת מבחינים בין אמת לשקר? הרי דבר ראשון, אם איננו יודעים תמיד מהי אמת(למעט אולי עובדות מסוימות), עלינו לדעת לפחות מהו השקר.
ילדים משקרים ללא הכרה בילדות המוקדמת ומשהם לומדים שהם משקרים(כי מישהו מצביע על כך וממחיש להם זאת)הם ממשיכים לשקר זמן מה במודעות (השקר הבוגר) כדי להשיג דברים לעצמם ומשהם הולכים ובוגרים, בשאיפה, הם יפסיקו לשקר (אם כי זה לא בהכרח קורה גם כשאנשים בוגרים לחלוטין, כי בכל מבוגר, כפי הנאמר, יש עדיין מעגלים נוירולוגיים של ילד).
אבל יש את השקר של האמנות וזהו שקר ,שבאופן לא מובן תמיד, עומד בשירותה של האמת. הוא מנוגד לחלוטין לשקר הציני,המקיאוולי של הקיום. זהו שקר נאצל, קדוש כמעט. למעשה, לא מדובר בכלל בשקר, מדובר "באמת". מדובר במשהו שרוצה להתקרב לאמת, רק לא תמיד יודע את הדרך אליה
ומבטא באמצעות השקר את הכמיהה ואת התחליף הכי "קרוב" אליה.
לפעמים מספרים גם בדיחות. אי אפשר להעביר את החיים מבלי לספר בדיחות. החיים היו טפלים מאוד, רעים מאוד, קשים מאוד, לולא הייתה האמנות ולולא קיומו של חוש ההומור. ולכן, גם בעולם השקר לפחות יש לנו פיצוי מסוים, שיש להעריך אותו ויש להוקירו.
מה היינו עושים לולא אותו פיצוי? ללא אותם גאונים וכל אלו ההולכים אחריהם ואשר בדרכם משרתים את כולנו?
לא יודע. אין לי מושג מה אני הייתי עושה (אם בכלל הייתי יכול לעשות משהו).
זה וודאי היה נורא ואיום, בלתי נסבל, משתק..אבל זה לא המצב. המצב הוא כפי שהוא. לכך הובילה אותנו האבולוציה. גם אלו שלפני עשרות אלפי שנים הטביעו את כפות ידיהם במערות שאפו לכך. לא היה להם פשוט די והותר זמן לשבת כילד על גזע עץ. סתם כך לשבת ולהתבטל עלול היה להיות מאוד מסוכן עבורם. היו עלולים להיטרף או להיות מגורשים מהשבט. השבט היה אומר את דברו לכל הבטלנים השקרנים שלא יוצאים לצוד ומוכנים להיטרף על ידי נמר חד קרן.
והיום מה הוא אומר? הוא יותר סבלני? מוכן לקבל? אולי כדאי עדיין להיזהר ואם כבר לספר סיפורים או לכתוב שירים, אז כדאי להיות "איש מקצוע" טוב, מעולה, ממש כמו הומרוס ודומיו. 🙂
אבל משוררים לא תמיד מוצאים חן. אולי זה לא התפקיד שלהם בשבט. אולי התפקיד שלהם זה "להיטרף" עבור כולנו (תרתי משמע). נו, אז מי רוצה להיות משורר ולשבת על גזע העץ ?(אף אדם שפוי באמת לא יסכים לתפקיד כזה וטוב שכך.משורר לא נוצר מרצון או מהסכמה) ומשום מה אני נזכר עכשיו עכשיו בפנחס שדה. וודאי היה לו מה לומר בנדון, אחרת שמו לא היה עולה בתודעתי…:)
עודד ניב
בעידן ה"בקיצור ולעניין" ההרצאות של מוטי הן טורח, גם אם יש בהן אינסוף רעיונות ומידע. אורכן – פוגע במוטיבציה של הקורא לקרוא אותן. כך למדתי בשעורי התקשורת באוניברסיטה ובניסיוני ארוך השנים כעיתונאי וכעורך. חבל…בnרחב שהן תופסות אפשר היה להכניס עוד כמה שירים ראויים.
,