בית נרקיסים, "דיור מוגן" / רונית ליברמנש
"קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ לֶאֱכֹל",
רוֹעֵם יֶבְגֶנִי הַמַּצִּיל בְּשֶׁבַע שְׁלוֹשִׁים
וְאַחַת לִפְנוֹת בֹּקֶר, פּוֹעֵר לִרְוָחָה אֶת
מִכְסֵי שְׁנֵי מְכָלֵי הַפְּלַסְטִיק הַגְּדוּשִׁים
שֶׁמֻּצָּבִים עַל שֻׁלְחַן הַפוּרְנִיר מוּל
הַבְּרֵכָה וְנוֹעֵץ מַזְלֵג מִפְּלַסְטִיק
בְּזַנְבוֹתֵיהֶם הַקְּרוּשִׁים שֶׁל
הַשְּׁפְּרוֹטִים. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁגֶּנְיָה צָפָה
לְרֹחַב הַבְּרֵכָה בִּשְׂחִיַּת חָזֶה עַקְמוּמִית
וּמְנִידָה בְּרֹאשָׁהּ תַּחַת כִּפַּת הַגּוּמִי הָאֲדֻמָּה,
הַדְּהוּיָה, יֶבְגֶנִי מֵסֵב מַבָּט תָּכֹל וּמַכְרִיז:
"קָאשָׁה זֶה בָּרִיא!
רוֹצָה?"
ניקוד: יאיר בן־חור
9 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
השיר הממוקד הזה הכניס אותי לתמונה העגמומית בדיור המוגן….ואפרופו קראתי עכשיו כשאני בדיור מוגן אצל אמי….מה אומר לך רונית, נוגע וקשה ואותי אפילו מפחיד….שיר חזק ונפלא. תודה
חנה תדהר
מצד אחד חופש מצד שני תחושת קיבעון. לא מסוגלת להסביר לעצמי מה עובר לי בראש. כן יודעת שאוהבת את הניסוח שלך למציאות את נקודת המבט המפוכחת שלך, תפיסה של כתמי צבע וריחות. ממש אוהבת את הכתיבה שלך.
זיוה גל
למצוא את התום והחיוך (אכן מעלה חיוך) בתוך מערבולת התהום וחוסר האונים של חיינו שחותרת בעוצמה אך ורק לכיוון אחד.
החיים נמשכים אפילו בתחנה האחרונה (האוכל והמים המחיים ) צריך לאכול אומר יבגני המציל (כמה סמלי עיסוקו, כאן) וקאשה זה בריא, רוצה? יבגני הוא המסגרת החיצונית במבנה השיר והוא המקיים את הדיירים ומאפשר להחזיק אותם בחיים. השעה הקבועה לאכול, מיכלי הפלסטיק והמזלג, שולחן הפורניר, זנבותיהם הקרושים (עליבות החפצים שמאפיינים גם את בני האנוש), והשפרוטים שמזכירים לנו שפעם היו חיים גם הם היו חיים פעם והנה גניה אמנם צפה ושחיית החזה שלה עקמומית (כנראה כמוה בגילה) אך היא ממשיכה בהרגליה עם כיפת הגומי הדהויה ששימשה אותה כנראה כבר שנים לאחור. אז גם עכשיו יש תנועה, גניה מנידה בראשה, היא שוחה, במקביל לזמן המתקדם שהתעקש לעקוף את שבע ושלושים בדקה שלמה ויבגני המציל שומר עליה ומציע לה בריאות. החיוך הוא על עולמנו מחד חיוך סרקסטי אך הוא גם חיוך תמים של חיים שנמשכים והעיסוק שמוצאים בהם אנשים. הכותרת – "בית נרקיסים" מפרקת:) ומעניקה רמז מקדים דו-משמעי
שיר מקסים, תודה. נהניתי מאוד לקרוא.
זיוה גל
שכחתי לציין בנוסף לעליבות החפצים שמאפיינים את יבגני ואת גניה ואת הדיור המוגן ואת כולנו
עומדים גם הצבעים בניגוד האחד מול השני. כיפת הגומי (גם כחפץ מגע הגומי אך גם הצבע הדהוי) האדומה – כנגד המבט התכול של יבגני המבט השובה, אולי גם המפתה (פיתוי לחיים) אך גם הנוגע ללב בתמימותו השמיימית.
תמי
ואני חושבת על יבגני. כולו עטוף . בית הנרקיסים עוטף אותו, ביום ובלילה, מסמן לו את סופו? וגניה השוחה. היא זזה. מה עושים לה המים? מה עושה לה המבט והקול של יבגני?
וביניהם שפרוטים מזלג מפלסטיק ופורניק
תודה רונית
רחל בכר
הצבע האדום אולי כסמל לאזהרה שדהתה בחלוף השנים ונכונות גדולה יותר להיענות לאיש המים, זה שבעיניו היא יכולה לצלול ואולי אפילו לא עקמומית. האיש שתמיד יציל אותה (תרתי משמע) מן השגרה, מן הכיעור שבחפצים החד פעמיים, כמו חייהם המתקצרים.
יבגני מציע את "הדייסה" שאולי גניה בשלה ועכשיו צריכה לאכול אותה. רק אחרי שניסה את כוחו לפתות אותה בדג השפרוט הקטן והממזרי (כך קראתי) דג סתגלן השורד במים הקרים, רמז שהאיש לא נשבר ואיתן בדעתו להפיק לימונדה מהלימון.
שיר מקסים.
רונית ליברמנש
ריגשתן אותי. תודה.
"יבגני" מבוסס על דמות אמיתית של איש מקסים וחכם, אוטודידקט, שניהלתי איתו שיחות מעניינות חרף העברית הלא משוכללת שלו ואי-שליטתו בשפה האנגלית. האיש עבד כמציל עד פרישתו לגמלאות, וסבל מהצקות של כמה מהדיירות האשכנזיות והאמידות. הן הרבו להתלונן על "הדגים המסריחים" והכבושים שאכל בשבע בבוקר :(.
לאה: הדיור המוגן המסוים הזה אינו מפחיד כלל. גברים ונשים אמידים ועצמאים בני 90 פלוס, שחיים לגמרי לא רע.
במחלקות הסיעודיות, הסיפור שונה.
רונית ליברמנש
התגובה המושקעת מאמש לא עלתה!!!
תודה לכל המגיבות. ריגשתן.
באשר ל"יבגני" – פוסט סובייטי שפרש לגמלאות באופן חלקי לפני מספר שנים. אוטודידקט, אדם חכם ומשעשע שהצלחתי לתקשר איתו חרף אי ידיעת האנגלית שלו והעברית הבסיסית שהוא דובר.
לאה יקרה. הדיור המוגן שתיארתי הוא פריבילגי. משכנם של אשכנזים אמידים (קומץ בולגרים וספרדיה ייצוגית אחת) ומבוגרים מ-אוד. תשעים וחמש צפונה. בסיעודיות הסיפור שונה לגמרי.
מוטי
השירים הללו פרוזאיים ומתארים למעשה דמויות בכמה מילים ואת מערכת היחסים הנוצרת בין הדמויות הללו, מערכת יחסים הנרמזת באמצעות הסיטואציה והדברים הנאמרים. דבר לא נאמר מפורשות. אהבתי את השיר וגם את התגובות, המקיפות כמעט "הכל". נראה לי שאפשר להוסיף בעניין השפרוטים המתים,(שפעם שחו בים או באוקינוס כפי שכתבה זיוה), שהם יוצרים ניגוד אירוני לשחייתה של גניה בבריכה. יכול להיות שכל הדמויות המוזכרות בשיר היו בעלי עבר מרשים ובעלי אפשרויות רבות. היה להם הרבה יותר מבריכה אחת קטנה ושפרוטים מתים בקופסא.
העולם הולך וסוגר על כולם, לא רק על השפרוטים, עד שהוא מביא את כולם לדרך שאין בה מוצא, אבל החיים נמשכים עד הרגע האחרון וכל עוד הם נמשכים, נמשך גם הקסם המלווה אותם ונמשכת הדינמיקה המיוחדת בין כל האובייקטים במציאות. האינטראקציה והריקוד האינסופי.
יבגני הוא מציל ויש לו מבט תכול, הוא מייצג במידה גדולה סוג של "זורבה" שחי עד הרגע האחרון. עיניים תכולות ממש כמו הים או השמים או האוקינוס. עניין המציל כאן הוא אירוני. הוא לא באמת יציל או יכול להציל אף אחד מאותו גורל, שהיה מנת חלקם של השפרוטים, אבל ייתכן ואין כאן כל צורך בהצלה. ייתכן, שהמוות, אינו דבר שיש להציל ממנו, אפילו שלבני אדם לעיתים יש סלידה טבעית ממה שמת ונרקב.(השפרוטים עם הריח שלהם וודאי גורמים דבר דומה לגניה עם שחייתה העקמומית וכיפת הגומי הדהויה שלה).
השפרוטים הפכו להיות מזון "בריא" ומחייה עבור יבגני המציל וכולנו בסופו של דבר נהפוך להיות מזון עבור הרימה והתולעה. גם אנו נהיה בהחלט מזון בריא. לא רק אנו "רוצים" להמשיך לחיות עד הרגע האחרון. כל יצור חי רוצה זאת. זה כוחם של החיים והמודעות האינסופית מדברת באמצעות כל מה שקיים.חיים? מוות?אלו הם רק מושגים,מה אנו באמת יודעים עליהם?מה המשמעות האמיתית של החיים?מה של "המוות"?
אבל בינתיים מה נאמר לשר המוות כשיבוא? "לא היום",אבל אם הוא יתעקש, אז יאללה, בסדר,כל אחד יודע שאי אפשר לחיות לנצח,מה ,יש מישהו שלא יודע את זה עדיין? 🙂