על אף שלא ירדתי לעומקו של השיר עדיין, הוא מהדהד בי.
קראתי מספר פעמים וחשבתי למה כוונת באיש הצהוב (צבע חם) שנדלה ככל הנראה ממים (צבע קר) כמו לדוג את השדים הרדומים ולעורר אותם..
בקריאה ראשונה חשבתי על דחליל בגינה, אלא שבקריאה חוזרתי התברר שטעיתי.
שיר יפהפה.
החרוזים "פינה", "בונה", "קינה". מדגישים את היות האדם עומד בפינה, הם ממש דוחקים אותו לשם.
בין לבין יש את הציפור עם "הכנף הזהירה", שנמצאת "מעליו". מדוע הכנף שלה זהירה? מדוע היא בונה את קינה "בשמש זולגת"?.
השורות הראשונות של השיר מתארות מצב קיומי של סבל. מחד גיסא, מקור הכוח של הקיום, השמש, הוא גם מקור הסבל של הקיום, כאשר האדם חשווף לו יתר על המידה ללא הגנות. השמש מחייה, אבל באותה מידה היא גם שורפת. הציפור יכולה לעוף, אבל כנפה זהירה, משום שהחופש הוא היכולת לפעול בתוך המגבלה, בתוך האיסור,בתוך עולם הסמסרה באופן תכליתי. הציפור יכולה לעוף, גם האדם יכול ,באופן עקרוני, לעוף,אבל לא תמיד יש לו את היכולת לראות את "האפשרות", לא תמיד יש לו את היכולת לראות את ה"בחירה" או להפעיל את הרצון, כי הפעלת רצון היא עניין של אנרגיה ,עניין של רגש חיובי והאנרגיה לא תמיד זמינה לאדם במצב של סבל, אלא אם כן האדם מקבל "דחיפה" "מבחוץ", ממקור עזרה "חיצוני" כלשהו שמסייע בידו לראות או לבחור. עד אז, הוא בפינה והמשמעות של להיות בפינה היא לעיתים עניין גורלי מאוד. לא תמיד הדברים מסתיימים עבור כולם "בטוב" במרחב ובזמן נתונים.
השמש, מקור החיים, אינה בהכרח "אור" בחייו של כל אדם, כאשר היא עולה על גדותיה, כאשר היא זולגת,כאשר האדם מסתמא ומתעוור ומוכה בסנוורים.כאשר האדם הוא רגיש מאוד,העולם מציף אותו, האור מציף אותו, הוא הופך להיות חסר אונים ,מוכה גורל, נע ונד:
האם אתם לא שומעים ורואים כאן את מוטיב "האיש הנשרף", שמופיע מפעם לפעם בשירים
כאלו או אחרים בספרות העברית ובעולם? יכול להיות שהאיש הנשרף יקום לאחר מכן לתחייה, יכול להיות
שהוא עוף החול( הציפור הבונה את קינה) אבל יכול להיות באותה מידה שהאיש הזה הוא "שום דבר", "אף אחד",
שאין לו תקווה ואין לו תקומה, אחד מהרבים לאינספור שחיו ,סבלו ומתו לאורך הדורות ולסבלם, ככל הנראה לא היה כל פשר, שום משמעות.י כול להיות שהם לא הצליחו להעניק לו משמעות, יכול להיות שהדוברת בשיר נאבקת בעצמה בבעיית המשמעות ותכלית הקיום, שהיא נאבקת בדימוי העולה בתודעתה, והדבר בא לידי ביטוי בנהמה, שהיא כמעט חייתית, בנהמה, שהיא לא אנושית, שהיא נטולת תודעה ומודעות, שהיא ביטוי לפחד או כאב או דחפים חייתיים אחרים, בייחוד הרצון הבלתי נשלט לעיתים "לחיות", רצון שהוא בסיסי ונובע מגזע המוח, ממוח הזוחלים והיונקים של האדם.לחיות בעולם שיש בו סבל וכאב, לחיות במצב של להיות "בפינה".
ניתן לשמוע את הנהמה הזאת מודגשת היטב במילים "עורו" ,עימו", "עולה" "לא סולחת" (או-או-או-או)
הדוברת נשרפת עמו, כי במידה רבה, הדוברת היא "הדימוי" שהיא מעלה, היא האיש הנשרף ועל מוקד מה הוא נשרף? לשם מה הוא נשרף? האם יש כאן משהו גדול ונעלה ונשגב או שאולי שמא, בעצם, אין כאן כלום?
לעיתים על האדם לצאת מתוך עצמו, לצאת מגופו כדי לראות מה יש מעבר לחומר ולגוף. לעיתים האדם ,גם על עברי פי פחת, "מצליח" לחוות חוויה כזאת, איחוד שכזה עם "Vאינסוף", אבל הרבה מאוד פעמים הקיום של האדם עולה על שרטון והספינה שלו נטרפת. זהו, נגמר העניין וכך הוא נגמר ולא בטוב. ואז מה?
האיש "הצהוב" (המילה צהוב מופיעה לא מעט בספרים של דוסטוייבסבקי למשל כביטוי למחלה) והשמש בשיר הזה הם יותר ביטוי למחלה(השמיים הגליים הצהובים והאדומים בציור הצעקה של מונק), אבל למרות כל התיאור של הסבל, יש כאן ,באיזשהו מקום, גם קול קטן בתוך כל הטירוף, שמביט בכל אלו, שמתבונן, שרואה, על אף ולמרות. זהו המתבונן הנצחי, השואף להתבטא, זאת הנפש האמיתית, זאת שמעבר למחלה ומעבר לכאב, מעבר לאסון, מעבר לסיפור הספציפי, מעבר לחיים, מעבר לזמן ולמרחב,מעבר למוות.
מעניין למה האיש עומד בפינה? אולי הוא בעונש? אולי הוא ביישן? מעניין למה הוא צהוב. כמו עיתונות צהובה? רכילות, כמו שאלתרמן כותב את זה, "רודף אחר הבלים"? ומה הציפור שעושה מעליו? מגוננת עליו מפני השמש, מצלה? או אולי מראה לו שהיא לא פוחדת ממנו. והשמש הזולגת? היא ממיסה את עצמה לדעת? שמש צהובה, איש צהוב? הבגדים נמסים והכותבת את השיר נשרפת. על ידי מה? על ידי מי היא נשרפת? ומתוך הכול, כמו מציאות של שגעון בצבע צהוב. צבע חולני עולה אנחת יאוש , נהמה בקשת סליחה ומחילה על עצם כתיבת השיר על האיש הצבהוב. כמו הייתה מציאות של צוללת צהובה.
היום בו קין רצח את הבל
—————————
האם חמור בדיש, הסובב על ציר,
סוחב משטח כבד,
האם הוא יכול להעריך
את מאמץ הנמלה הנושאת משא גדול מגופה
אל קן נמלים, הולכת אחרי רעותה
מבלי לראות ממטר?
האם הנמלה יכולה להעריך
את סיזיפוס במאמצו לדחוף את האבן לפסגה?
האם סיזיפוס יכול להעריך
את דון קישוט,
שמנותק מהמציאות, לוחם מלחמות אבודות לצדק,
אל מול אויב דמיוני?
האם החמור בדיש
יכול להיות אויב לדון קישוט
ולקום להרגו בנגיחה בגבו?
האם יכול לבא יום
שבו קן הנמלים יישרף?
לסיזיפוס לא תהיה אבן?
דון קישוט יהיה ללא דמיון, ללא מלחמות לצדק, ללא אויב, ללא אהבה וללא עוזר?
והחמור ללא אדון?
האם לוחות-הברית, עם עשרת-הדברות
ניתנו לנו לשווא?
האם העולם שייך לכסילים שוחרי עגל הזהב?
קין ממשיך לנשום, לאכול, לשתות ויסקי ולעשן סיגר,
מרים כדי להוריד, נועץ כדי לרצוח
מסתכל בראי על האות שעל מצחו וצוחק, צחוק עז מצח,
בקול רם וברשעות.
8 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
קראתי מספר פעמים ועוד אשוב לקרוא, שיר שלא נותן מנוחה, תמונה חזקה ומטלטלת , דימויים מופלאים , מאוד אהבתי !!
רחל בכר
על אף שלא ירדתי לעומקו של השיר עדיין, הוא מהדהד בי.
קראתי מספר פעמים וחשבתי למה כוונת באיש הצהוב (צבע חם) שנדלה ככל הנראה ממים (צבע קר) כמו לדוג את השדים הרדומים ולעורר אותם..
בקריאה ראשונה חשבתי על דחליל בגינה, אלא שבקריאה חוזרתי התברר שטעיתי.
שיר יפהפה.
איל תמוז
השיר מתאר חויה שלא הצלחתי להזות מהי אבל במילים יש המון עוצמה שמתארות תמונה מלאת רגשות עזים.
רחל אשד
בתגובה לדבריה של רחל בכר: דליתי את האיש מדמיוני. הוא הזיה כמו התמונה כולה שאני רואה, כשהגבול בין דמיון ומציאות מיטשטש.
אוגניה
אהבתי מאד
מוטי
החרוזים "פינה", "בונה", "קינה". מדגישים את היות האדם עומד בפינה, הם ממש דוחקים אותו לשם.
בין לבין יש את הציפור עם "הכנף הזהירה", שנמצאת "מעליו". מדוע הכנף שלה זהירה? מדוע היא בונה את קינה "בשמש זולגת"?.
השורות הראשונות של השיר מתארות מצב קיומי של סבל. מחד גיסא, מקור הכוח של הקיום, השמש, הוא גם מקור הסבל של הקיום, כאשר האדם חשווף לו יתר על המידה ללא הגנות. השמש מחייה, אבל באותה מידה היא גם שורפת. הציפור יכולה לעוף, אבל כנפה זהירה, משום שהחופש הוא היכולת לפעול בתוך המגבלה, בתוך האיסור,בתוך עולם הסמסרה באופן תכליתי. הציפור יכולה לעוף, גם האדם יכול ,באופן עקרוני, לעוף,אבל לא תמיד יש לו את היכולת לראות את "האפשרות", לא תמיד יש לו את היכולת לראות את ה"בחירה" או להפעיל את הרצון, כי הפעלת רצון היא עניין של אנרגיה ,עניין של רגש חיובי והאנרגיה לא תמיד זמינה לאדם במצב של סבל, אלא אם כן האדם מקבל "דחיפה" "מבחוץ", ממקור עזרה "חיצוני" כלשהו שמסייע בידו לראות או לבחור. עד אז, הוא בפינה והמשמעות של להיות בפינה היא לעיתים עניין גורלי מאוד. לא תמיד הדברים מסתיימים עבור כולם "בטוב" במרחב ובזמן נתונים.
השמש, מקור החיים, אינה בהכרח "אור" בחייו של כל אדם, כאשר היא עולה על גדותיה, כאשר היא זולגת,כאשר האדם מסתמא ומתעוור ומוכה בסנוורים.כאשר האדם הוא רגיש מאוד,העולם מציף אותו, האור מציף אותו, הוא הופך להיות חסר אונים ,מוכה גורל, נע ונד:
בְגָדָיו נְמַסִּים וְנוֹטְפִים
עַל עוֹרוֹ, וַאֲנִי נִשְׂרֶפֶת עִמּוֹ
וְעוֹלָה מִתּוֹכִי נְהָמָה לֹא סוֹלַחַת
שֶׁדָּלִיתִי אוֹתוֹ.
האם אתם לא שומעים ורואים כאן את מוטיב "האיש הנשרף", שמופיע מפעם לפעם בשירים
כאלו או אחרים בספרות העברית ובעולם? יכול להיות שהאיש הנשרף יקום לאחר מכן לתחייה, יכול להיות
שהוא עוף החול( הציפור הבונה את קינה) אבל יכול להיות באותה מידה שהאיש הזה הוא "שום דבר", "אף אחד",
שאין לו תקווה ואין לו תקומה, אחד מהרבים לאינספור שחיו ,סבלו ומתו לאורך הדורות ולסבלם, ככל הנראה לא היה כל פשר, שום משמעות.י כול להיות שהם לא הצליחו להעניק לו משמעות, יכול להיות שהדוברת בשיר נאבקת בעצמה בבעיית המשמעות ותכלית הקיום, שהיא נאבקת בדימוי העולה בתודעתה, והדבר בא לידי ביטוי בנהמה, שהיא כמעט חייתית, בנהמה, שהיא לא אנושית, שהיא נטולת תודעה ומודעות, שהיא ביטוי לפחד או כאב או דחפים חייתיים אחרים, בייחוד הרצון הבלתי נשלט לעיתים "לחיות", רצון שהוא בסיסי ונובע מגזע המוח, ממוח הזוחלים והיונקים של האדם.לחיות בעולם שיש בו סבל וכאב, לחיות במצב של להיות "בפינה".
ניתן לשמוע את הנהמה הזאת מודגשת היטב במילים "עורו" ,עימו", "עולה" "לא סולחת" (או-או-או-או)
הדוברת נשרפת עמו, כי במידה רבה, הדוברת היא "הדימוי" שהיא מעלה, היא האיש הנשרף ועל מוקד מה הוא נשרף? לשם מה הוא נשרף? האם יש כאן משהו גדול ונעלה ונשגב או שאולי שמא, בעצם, אין כאן כלום?
לעיתים על האדם לצאת מתוך עצמו, לצאת מגופו כדי לראות מה יש מעבר לחומר ולגוף. לעיתים האדם ,גם על עברי פי פחת, "מצליח" לחוות חוויה כזאת, איחוד שכזה עם "Vאינסוף", אבל הרבה מאוד פעמים הקיום של האדם עולה על שרטון והספינה שלו נטרפת. זהו, נגמר העניין וכך הוא נגמר ולא בטוב. ואז מה?
האיש "הצהוב" (המילה צהוב מופיעה לא מעט בספרים של דוסטוייבסבקי למשל כביטוי למחלה) והשמש בשיר הזה הם יותר ביטוי למחלה(השמיים הגליים הצהובים והאדומים בציור הצעקה של מונק), אבל למרות כל התיאור של הסבל, יש כאן ,באיזשהו מקום, גם קול קטן בתוך כל הטירוף, שמביט בכל אלו, שמתבונן, שרואה, על אף ולמרות. זהו המתבונן הנצחי, השואף להתבטא, זאת הנפש האמיתית, זאת שמעבר למחלה ומעבר לכאב, מעבר לאסון, מעבר לסיפור הספציפי, מעבר לחיים, מעבר לזמן ולמרחב,מעבר למוות.
רחל אשד
תודה מוטי יקר על ניתוח מבריק וכה מדויק, עד שאני חשה כאילו אני ניצבת בפניך במערומי, ואתה קורא אותי מבעד לעורי.
עמירם לורד
מעניין למה האיש עומד בפינה? אולי הוא בעונש? אולי הוא ביישן? מעניין למה הוא צהוב. כמו עיתונות צהובה? רכילות, כמו שאלתרמן כותב את זה, "רודף אחר הבלים"? ומה הציפור שעושה מעליו? מגוננת עליו מפני השמש, מצלה? או אולי מראה לו שהיא לא פוחדת ממנו. והשמש הזולגת? היא ממיסה את עצמה לדעת? שמש צהובה, איש צהוב? הבגדים נמסים והכותבת את השיר נשרפת. על ידי מה? על ידי מי היא נשרפת? ומתוך הכול, כמו מציאות של שגעון בצבע צהוב. צבע חולני עולה אנחת יאוש , נהמה בקשת סליחה ומחילה על עצם כתיבת השיר על האיש הצבהוב. כמו הייתה מציאות של צוללת צהובה.
היום בו קין רצח את הבל
—————————
האם חמור בדיש, הסובב על ציר,
סוחב משטח כבד,
האם הוא יכול להעריך
את מאמץ הנמלה הנושאת משא גדול מגופה
אל קן נמלים, הולכת אחרי רעותה
מבלי לראות ממטר?
האם הנמלה יכולה להעריך
את סיזיפוס במאמצו לדחוף את האבן לפסגה?
האם סיזיפוס יכול להעריך
את דון קישוט,
שמנותק מהמציאות, לוחם מלחמות אבודות לצדק,
אל מול אויב דמיוני?
האם החמור בדיש
יכול להיות אויב לדון קישוט
ולקום להרגו בנגיחה בגבו?
האם יכול לבא יום
שבו קן הנמלים יישרף?
לסיזיפוס לא תהיה אבן?
דון קישוט יהיה ללא דמיון, ללא מלחמות לצדק, ללא אויב, ללא אהבה וללא עוזר?
והחמור ללא אדון?
האם לוחות-הברית, עם עשרת-הדברות
ניתנו לנו לשווא?
האם העולם שייך לכסילים שוחרי עגל הזהב?
קין ממשיך לנשום, לאכול, לשתות ויסקי ולעשן סיגר,
מרים כדי להוריד, נועץ כדי לרצוח
מסתכל בראי על האות שעל מצחו וצוחק, צחוק עז מצח,
בקול רם וברשעות.
(עמירם לורד אוגוסט 2019)