לויה דו-קטבית / אמוץ דפני
תְּחִלָּה נְפוֹצָה הַשְּׁמוּעָה
אוֹדוֹת הַמַּחֲלָה שֶׁאֵין מַזְכִּירִים,
לְאַחֵר הוּפְצָה מוֹדַעַת אֵבֶל מְסֻגְנֶנֶת
מִטַּעַם הַמּוֹסָד וּבְשֵׁם הַשְּׁאֵרִים.
בַּלְּוָיָה הִשְׁתַּבְּחוּ מוֹקִירֵי זִכְרוֹ
וְלֹא נִשְׁתַּכְּחוּ מוֹקִירֵי רַגְלֵיהֶם.
בִּמְהֵרָה הוּצְאוּ הַשְּׁאֵרִיּוֹת לַפְּרוֹזְדוֹר
הוּסַר הַשֶּׁלֶט מֵעַל הַדֶּלֶת
וּשְׁמוֹ לֹא יִנּוֹן מִדּוֹר לְדוֹר.
8 תגובות
תמי
מילים נוקבות. כמו רגעים בחיים שהטכני משתלט על מה שמתחתיו, כך השיר. כאילו טכני ומתחתיו משמעויות אינסוף
תודה
מוטי
דור הולך ודור בא וגם הארץ לא לעולם עומדת.
אבל יש ייתרון לכלב החי,בהחלט, גם כשהשיירה עוברת.:)
קובי נסים
"לוויה דו-קוטבית" הוא, בעיני, שיר מצמרר שיש בו הוקעה של הפרעת התנהגות חברתית על דרך של הומור קודר ואירוניה מרה.
השימוש השגור ל"דו-קוטבית" בא לתאר הפרעה נפשית. מאניה-דיפרסיה. מדובר בתנודות קיצוניות ביותר במצב הרוח העלולות להביא עד לכדי איבוד עצמי לדעת. ראשית עיצוב הצביעות החברתית הוא בדיבור על מה שלא יאה להזכירו אך בכל זאת מוזכר – על דרך הרינון והשמועה. ההסתייגות ו/או חוסר יכולת החברה ה"תקינה" להתמודד עם התופעה בא לידי ביטוי אפילו בהתפצלות בני הלוויה הטבעיים לאותו הנפטר, בין מי שבא ללוותו בדרכו האחרונה לבין מי שהדיר את רגליו משם. הסרת תווית שמו של המנוח ופינוי שארית חפציו מן החדר במוסד בו אושפז (אפשר ש"השאריות" הוא מונח בוטה מן ההכרח בשיר זה) היא בבחינת הדגשת ההשכחה, הטאטוא מתחת לשטיח. כאילו אסונו של אותו אדם כרוך בבושה וכאילו אותה הבושה נותנת פטור מלשמר את זכרו, כפי שמצווה התרבות המתוקנת.
הצירוף "לוויה דו-קוטבית" (שם השיר) הוא מקורי וטעון. טקס מקובל של פרידה מהנפטר המקובע בתרבותנו כמעמד של אבלות, סליחה וצער עמוק, הופך להיות נגוע ומבחינה התנהגותית הוא לכאורה "שנוי במחלוקת". זו אמירה קשה ונוקבת על האבל הנגוע בצביעות, התחסדות, גלגול עיניים. התוצאה היא של השכחה במקום הנצחה, של בריחה מגילוי מציאות של סוף-חיים מאיים ולא "תקני", של ליקוי מאורות רגשי ומוסרי.
מוטי
שלום קובי,אהבתי את תגובתך היפה. לא רק הלוויה היא דו קוטבית, אלא גם השיר הוא דו קוטבי, כלומר הוא יכול להתפרש בצורות מקוטבות לחלוטין.:)
למשל, כשקראתי את הבית הראשון מייד עלו בי תהיות, מהי "המחלה" שאותה אין מזכירים? אם מתייחסים לכותרת של השיר, ניתן לחשוב, שמדובר במאניה דפרסיה, אבל זה לא חייב בהכרח להיות כך. לא מעט פעמים מתייחסים למחלה מסויימת בשמות,כמו "המחלה הארורה" וכדומה ובמקרים הללו מתייחסים דווקא למחלת הסרטן. כך הם בני אדם, כשדבר מסוים אינו מובן , מרתיעם או מפחידם ,הם מבכרים לא להביט לו בלבן של העיניים, לראותו כפי "שהוא" ולכנותו "בשמות".
כשבחנתי את זרימת האירועים בבית הראשון, נראה לי הגיוני מאוד, שהאדם המתואר חלה במחלת הסרטן ולמעשה, כמו שקורה כמעט תמיד במקרים הללו, חלה בה במפתיע והמוות בא זמן מועט לאחר מכן.זה קורה כל הזמן. היה לי שכן באחד מהמקומות הקודמים שבהם גרתי, אדם נחמד וחביב, שיצא לפנסייה ,אבל לא מנוחה או נחלה היו מנת חלקו. יום אחד הפסקנו לראותו בבניין וכמה חודשים לאחר מכן נודע לנו כי מת ממחלת הסרטן. זה היה מאוד מפתיע עבורו ומאוד "אלים" במהירות ובאינטנסיביות של הופעת המחלה בגלוי והחרפתה עד מותו.
וודאי גם היה קשה למשפחתו ולסובבים אותו בדרגות קרבה שונות. גם בשיר הזה, בבית הראשון, מודגשת האינטנסיביות הזאת, מה שגרם לי להסיק, כי מהלך המחלה המתואר בשיר היה מהיר (לכן הגיוני ואפשרי שתהיה זאת מחלת הסרטן) והמוות הגיע בצורה מהירה מאוד לאחריה.
אז מדוע הכל דו קוטבי כאן? כי כך היא למעשה תפיסת בני האדם את המציאות. מייד לאחר המוות מגיע טקס הקבורה וטקסיות היא אחד מהמהלכים של בני האדם להסדרת הלא מובן והמסתורי בתוך החיים, להסדרת המפחיד והמרתיע והמאיים. בני אדם שונים זה מזה בדברים רבים, אבל ביחסם אל המוות הם די דומים. דוד אדלר פרסם כאן פעם שיר העוסק בטקס קבורה דומה של מישהי מהקיבוץ וניתן לחוש שם בתימות דומות המתארות את הנושא. יש קיטוב מוזר בתפיסתו של האדם את המוות כדבר מה הקורה בעיקר לאחרים, שהוא משתתף בקבורתם, אבל זה לא קורה "לו" באותו רגע, כלומר דעתו אינה יכולה להעלות בעצמה את "תחושת" המוות ההולך ומתקרב מיום ליום. זאת הקוטביות, "אני יודע שאני אמות,ראיתי את כל האחרים מתים, אבל אני לא מת עכשיו, זה הוא שמת, אני עוד חי,האם יכול להיות שאמות אי פעם? לא,אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני אחשוב על זה אחר כך!:) אוקיי, אלו שהנחו לאורך כל הדורות לזכור את המוות רצו להתגבר על הקוטביות הזאת ובכך לאחד את האדם עם עצמו בתוך חייו החד פעמיים, אבל זאת, מסתבר, מלאכה קשה מאוד, שמתאימה לאנשים מסוימים, יחידי סגולה. לרבים המוות תמיד מגיע בהפתעה, גם כאשר ברור לחלוטין שאין בו שום דבר מפתיע, כמו למשל מותם של הורים מבוגרים או סבים וסבתות, שמזה זמן רב עברו אפילו את גיל הגבורות.
כך מוסבר היחס של האנשים לאדם שנפטר בשיר, מחד גיסא "מוקירי זכרו" ומצד שני, אולי ברי פלוגתא ישנים שלו, אנשים שאיתם לא הסתדר, ניצים וצהובים למינהם, שבחרו להוקיר את רגליהם. זאת דרך העולם, טקס הלוויה הוא תמיד, במידה גדולה, נוטה להגזמה מכאן ומכאן, בהספדים הנישאים לזכרו של המת בידי כל מיני אנשים, שלא בטוח, שהיו מדברים כך על האדם בחייו( לעיתים גם בני משפחה!) ומצד שני, יש את כל אלו, שלא ממש התרשמו מהאדם ולא ממש אכפת היה להם ממנו לא בחייו, על אחת כמה וכמה במותו.
בַּלְּוָיָה הִשְׁתַּבְּחוּ מוֹקִירֵי זִכְרוֹ
וְלֹא נִשְׁתַּכְּחוּ מוֹקִירֵי רַגְלֵיהֶם.
בִּמְהֵרָה הוּצְאוּ הַשְּׁאֵרִיּוֹת לַפְּרוֹזְדוֹר
הוּסַר הַשֶּׁלֶט מֵעַל הַדֶּלֶת
וּשְׁמוֹ לֹא יִנּוֹן מִדּוֹר לְדוֹר.
אילו שאריות הוצאו לפרוזדור? ובכן, אני הלכתי כאן לפרשנות שהיא קצת אוטוביוגרפית ונתליתי בעובדה שהמשורר הוא גם פרופסור באוניברסיטה, מקום,שאכן נהוג להתייחס אליו כמוסד (האם יש כאן איזושהי אירוניה, אינני יודע בוודאות, אבל במידה ויש, היא ככל הנראה,מכוונת לרמוז על איזשהו סוג של "טירוף" שיכול אולי לרחוש בין הצללים במוסד כזה מבחינת אמביציות ואגו חסר גבולות:) במילים אחרות, מישהו הולך להשתלט בקרוב על המקום היקר שהמנוח תפס ולאחר כל המילים הגבוהות והיפות, החיים נמשכים כסדרם ומי שפונה ממקומו על ידי המוות, אינו יכול לדרוש עוד שום מקום למעט המקום הצר שניתן לו בקברו.
לאחר מותו של האדם, הוא אכן יישכח ולא יעזרו או יסייעו אפילו המצבות היקרות והמפוארות ביותר. מרבית האנשים לא יותירו חותם כלשהו בעולם וגם זה לא צריך להטריד. הורדוס הותיר חותם בעולם? הוא וודאי היה מוטרד מאוד מהזיכרון ההיסטורי שלו, מהאסוצתיאציות הרבות והלא בהכרח חיוביות ששמו מעורר בימינו. אולי "הורדוס הבנאי" היה מלטף במקצת את האגו שלו, אבל כינויים אחרים וודאי היו מחריפים את שגעונו ותסכולו.
(מה גם שכל המבנים שלו היום אינן אלא גלי הריסות שמוכרים בהם מזכרות ומספרים סיפורים,לא דווקא עליו.:)
תמיד כדאי לסיים בקלישאה, שלא יזיק לאף אחד לפתח בהתמדה ובעקביות בתוכו את החמלה, תחילה כלפי עצמו ובהדרגה, כפועל יוצא כלפי האחרים, שבעצם אינם שונים "מעצמו". לפעמים זה לוקח כמעט חיים שלמים או חלק ניכר מהחיים, אבל זה מקרב את האדם אל האמת. הברירה האחרת היא להמשיך להשתתף במשחק הדמיונות ובעולם השקר, שגם השיר הזה מיטיב לתאר.
הנה לנו דוגמא עד כמה עולם השירה מעשיר את רוחנו ומקרב אותנו בהדרגה אל עצמנו.יש עוד תרגולים ועוד עשיות, שמאפשרות זאת בהדרגה, אבל יש בהחלט משהו מיוחד בשירה ולכן כדאי לקרוא שירה|(בין דברים אחרים רבים שכדאי לעשות בחיים:)
קובי נסים
למוטי,
אני מסכים אתך בנוגע להרחבת המשמעות של ה"דו-קוטבי".
המתאבל על המת גם שמח בחלקו הוא – על שאין מדובר במותו שלו.
לגבי "השאריות" והדו-קוטביות:
אפשר שאלה הן שאריות זכר המנוח. כל מה שהפקדנו ב"מגירת" הזיכרון וההנצחה, הפך
להיות בבחינת ידוע ומובן – כך שכבר אפשר להרפות ממנו: לשכוח ממנו ואפילו להשכיחו.
אמוץ דפני
שלום מוטי
תודה על ניתוח הארוך והמפורט שמאיר את השיר ומעיר את הקורא. בתגובה לקובי הסברתי את נסיבות השיר שהיה ב"אינקובציה" כ45 שנים.
מסכים כמעט עם כל מילה שאמרת ואני שמח שב37 מלים הצלחתי לתמצת שלל אירועים מעיקים.
בהחלט צדקת שהרקע האקדמי שלי זימן את האירועים וכנראה שזו דרכו של עולם -לא משאירים חללים ריקים -תרתי משמע.
שלחתי שיר על גלי המרשתת ושמח שהוא נגע במי מהקוראים. הרי לכן כותבים.
דן פגיס אמר באחת מסדנאות הכתיבה שהדריך שהוא "אוהב שירים קצרים הראויים לתגובה ארוכה". אז אולי הצלחתי…
ושוב תודה
אמוץ
אמוץ דפני
שלום קובי
תודה על הארותיך
השיר נכתב בתגובה למותו של מורה (שעוד הייתי סטודנט) שהיו לו אוהבים רבים ולא מעט אויבים.
בעודו על ערש דוויי הלך חדרו ונשדד (כמו בזורבה היווני) ויומיים אחרי הלוויה נוקה החדר (וכל האוספים המדעיים הועברו למחסן ונרקבו שם מאחר ולמדענית לא היה יורש) הוחלף השלט ומישהו השתלט על המשרד כבר בימי השבעה.
כמו היה שם מימים ימימה. אירוע זה חל לפני כ45 שנים והשיר התפרץ לאחר לוויה, לא משמן, שהנוכחות וההעדרות שבה זעקו.
כל טוב
אמוץ
אמוץ דפני
שלום מוטי
תודה על ניתוח הארוך והמפורט שמאיר את השיר ומעיר את הקורא. בתגובה לקובי הסברתי את נסיבות השיר שהיה ב"אינקובציה" כ45 שנים.
מסכים כמעט עם כל מילה שאמרת ואני שמח שב37 מלים הצלחתי לתמצת שלל אירועים מעיקים.
בהחלט צדקת שהרקע האקדמי שלי זימן את האירועים וכנראה שזו דרכו של עולם -לא משאירים חללים ריקים -תרתי משמע.
שלחתי שיר על גלי המרשתת ושמח שהוא נגע במי מהקוראים. הרי לכן כותבים.
דן פגיס אמר באחת מסדנאות הכתיבה שהדריך שהוא "אוהב שירים קצרים הראויים לתגובה ארוכה". אז אולי הצלחתי…
ושוב תודה
אמוץ