צַדֶּקֶת החתולים / רונית ליברמנש
כְּשֶׁסָּבָתִי, צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים –
מֵתָה
בְּרָמַת גַּן בִּשְׁנוֹת
הַשְּׁמוֹנִים לְאַחַר
שֶׁלֹּא טָרְחוּ
לְהַחְיוֹתָהּ
כְּהִלְכָתָהּ בְּטִפּוּל
נִמְרָץ־תֵּל־הַשּׁוֹמֵר
וּלְבַסּוֹף נִקְבְּרָה
בְּחוֹלוֹן, אַחֶיהָ
הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר
דּוֹס
אֲבָל בַּסְּבִיבָה
טָעַן בְּלַהַט לִמְרַאֲשׁוֹת
קִבְרָהּ הַתָּחוּחַ: "הַמִּתְנַחֲלִים
הֵם הַחֲלוּצִים הַחֲדָשִׁים" –
וַאֲנִי הִתְפַּלַּצְתִּי וְהִתְחַלְתִּי
לְהָשִׁיב נֶאֱלֶצֶת
לִסְתֹּם מִפְּאַת
בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁל אִמִּי
וְלֹא מֵחֲמַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל
הַהוּמָנִיסְט הַדָּגוּל,
גַּאֲוַת הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל
תֹּאַר ד"ר מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת
הַיְדֶלְבֶּרְג הַמַעֲטִירָה אֵי־
שָׁם בֵּין
שְׁתֵּי
מִלְחֲמוֹת
הָעוֹלָם.
ניקוד: יאיר בן־חור
7 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
" גאות המשפחה" מצד אחד סבתך שכה אהבה חתולים נטמנת באדמה ומהצד השני קרוב משפחה חסר כל בינה ורגש , שיר הדורש קריאה נוספת , תודה !
רונית ליברמנש ורדי
בדיוק, לאה :(. גם הוא שוכן עפר מזמן. הפגין חוסר טקט מוחלט. תודה.
חנה תדהר
לא אחת נתקלת בצדקנים מסוגו חסרי טקט לחלוטין נעדרי הומניות בסיסית המדרבהים בגלגול עיניים צדקני את אמונתם בכל מקום וזמן, לוחמי צדק עצמי ולעולם לא חברתי, מתעלמים מכל מה שלא הולם את משנתם ורומבים על הדרך את שמטיפים לו.
רונית ליברמנש ורדי
אכן :). משפחתה המורחבת של אמי כללה טיפוסים צבעוניים למדי. יום אחד אכתוב עליהם. מקווה.
יובל
שיר יפה ובועט. הסיפור הישראלי בין הזיית ההתנחלויות להומניזם האירופי היהיר
בבית הקברות המכוער בחולון. "אחיה" לא מנוקד נכון, צריך לתקן.
רונית ליברמנש ורדי
תודה, יובל.
הומניזם חובש כיפה. אכן.
נמסור לנקדן המסור שלנו.
מוטי
נו,מלאכתם של צדיקים תמיד נעשית בידי אחרים. הסיבה לכך היא, שברגע שהצדיק צריך כבר להיות בעל מלאכה, לטרוח ולעמול, כבר לא יהיה לו זמן להיות צדיק, שזאת ,בפני עצמה,עבודה במשרה סופר מלאה. בניגוד למה שחושבים, צדיקות היא עבודה קשה מאוד ועד שהצדיק פורח כמו תמר, פורחת לו כבר הנשמה כמה וכמה פעמים, ממש כמו חתול וגם כשהוא כבר נושא פירות, לא חסרים בביתו כאלו שאוכלים לו את הראש כל היום. חייו של הצדיק קשים. ראיתי פעם בטלוויזיה רבי צדיק כזה ממאה שערים, מעל גיל 90 , שלא מפסיקים לבלבל לו את המוח בבקשות שונות ומשונות (בין היתר גם פוליטיקאים, גם מפכ"לים או כאלו שרוצים להתקדם בחייים,כמובן הכל לשם שמיים) עד שכבר אין לו זמן ללמוד. הרב, בניסיון להגן על עצמו ועל זמנו, פיתח קיצורי דרך מילוליים שונים ומשונים כדי לפטור עצמו במהירות מכל המזיקים למינהם. לכן עוד בחייהם וכדומה,אחרת כבר מזמן היו מתייאשים.:)
אבל עכשיו, לאחר הפתיחה המוזרה הזאת, אני סבור שחשוב לדון בעניין חשוב אחר העולה מהשיר והוא "ההומניזם" או "ההומניסטיים", מיהם ומהם? אני לא חסיד גדול של ספרי היסטוריה ולמרות זאת הכרחתי את עצמי לקרוא כמה מהם ( ויש לי עוד כמה שאני שומר לגיל שמונים ומעלה) אחד מהם הוא ספרו של עמוס אלון, "רקוויאם גרמני",יהודים בגרמניה לפני היטלר 1743-1933 בהוצאת כנרת,זמורה ביתן,דביר.זהו ספר מופתי שאני ממליץ לכל אדם לקרוא .מהספר הזה דווקא נהניתי ומאוד. למעשה, כל כך נהניתי, שאני מוקיר לו טובה מיוחדת. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים. אני רוצה לצטט כמה ציטוטים בנוגע לתגובת מספר יהודים הומניסטיים ואיטלקטואליים בגרמניה כאשר פרצו מעשי האיבה הראשונים במלחמה. כמעט כל היהודים בגרמניה באותו תקופה נטלו חלק פעיל במלחמה הזאת ותמכו בה וזה כולל כמעט את כל האינטלקטואליים( למעט אולי כמה יחידי סגולה כמו אינשטיין למשל).מה הניע אנשים כמו ארנסט סימון למשל או בובר לתמוך בצורה כמעט עיוורת (כמעט מגוחכת,אפשר לומר) במלחמה הזאת?. אנחנו לא נשפוט אנשים שכבר מתים על מעשה שהם עצמם וודאי התחרטו עליו מאוד לאחר מכן (והם לא רק התחרטו, אלא ממש עברו, כמו ניצים, לצד השני, פציפיסטים מתמיד), אבל חשוב להעלות את העניין, כי הוא מלמד אותנו דברים מאוד חשובים על טבע האדם (וגם על טבע ההומניסט) עמוס אלון כותב שם(עמ" 315):
"הפעם היו האינטלקטואלים היהודים קונפורמיסטיים כמו כל השאר.הייתה זו,אולי,שעתם המכוערת ביותר מאז איחוד גרמניה ב-1870.חיים וויצמן אפילו אמר לשגריר הבריטי האחרון בברלין,שערב המלחמה היו האינטלקטואליים היהודים שחצנים ולוחמניים יותר מכל הגרמנים.ייתכן שהערתו הייתה נגועה בדיעה קדומה,אולם הוא לא היה רחוק מהאמת. בשבוע הראשון למלחמה נכנע אפילו פרויד לאופוריה הכללית:קצרה רוחו לראות גייסות גרמניים צועדים סוף סוף כמנצחים לתוך פריז….נטייה הומניסטית רבת שנים לרסן את הפטריוטיזם הגרמני,להשפיע על פטריוטים שיהיו סובלניים יותר כלפי אחרים,הפכה מאז היינה כמעט לטבע שני אצל אינטלקטואלים יהודים גרמנים.השבועות הראשונים של המלחמה היו אולי ההזדמנות היחידה שרבים מהם זנחו את התכונה הזאת,וודאי בתקווה להשלים סוף סוף את השתלבותם המלאה עם הרוב"……
אוקיי,על ארנסט סימון נאמר שם::
" ארנסט סימון, בן למשפחה יהודית ברלינאית מתבוללת ותיקה,לימים פרופסור בירושליים,התנדב לשרת בחזית "שיכור משמחה" על שהוא סוף סוף "גבר אמיתי" המסוגל לצוף בנהר הגדול..עם מיליוני אחרים בשירות המולדת"…..
על בובר אומר שם עמוס אילון:(עמוד 316 והלאה):
"מרטין בובר,הנביא בן השלושים ושש של רנסאנס תרבותי יהודי,העלה על נס את המלחמה כחוויה תרבותית משחררת,כמעט גואלת.המלחמה העניקה תחושת שייכות שעליה בירך במונחים מפותלים,אסכטולוגיים כמעט :" לא באמונה אלא במסירות תתגלה האלוהות". כתב.בובר הפך את ההקרבה למסתורין:הפחדן שחס על עצמו " ואוהב את נפשו יאבדנה" ,הזהיר בצטטו את הברית החדשה-הבשורה על פי יוחנן(י"ב 25). בובר ראה במלחמה "אביב קדוש",המוסרי.סוף סוף מעוררת המלחמה את אירופה מתרדמתה הבורגנית,טען.נשמת האדם לא עוד "נרקבת" "וכומשת".יתר על כן, המלחמה תאחד בסופו של דבר גרמנים ויהודים ב"משימה היסטורית עולמית" משותפת:לתרבת את המזרח התיכון.
גרמניה בסך הכל מתגוננת,הבטיח בובר לכמה מחבריו הפציפסיטיים,המזועזעים בח"ל. הפרת הניטרליות של בלגיה-מה שגרם לאגנליה להצטרף למלחמה נגד גרמניה-הייתה צורך בסיסי. בובר נזף בפציפיסט ההולנדי פרדריק ואן אידן על "התקפותיו הילדותיות" נגד גרמניה. מהוילה שלו בצלנדורף שבפרברי ברלין ניסה בובר להתעלם מטבח מאתיים אזרחים בלגים ביחדי חיילים גרמנים שיכורים בעיר לוביין."אני יודע באופן אישי" כתב לוואן אידן, "שנשים בלגיות משתעשעות בעקירת עיניהם של חיילים גרמנים פצועים ובתקיעת כפתורים שנתלשו ממדיהם לתוך ארובות העיניים הריקות". הוא כתב להאנס כהן:
תפיסת ה- Volk מעולם לא הומחשה לגבי כמו בשבועות האלה.גם בקרב יהודים.התחושה העיקרית היא של התעלות חגיגית.בין המליונים שהתנדבו היו(הסופרים היהודים הגרמנים הבולטים)קארל וולפסקל ופרידריך גונדולף. לי עצמי,למרבה הצער,אין שום תקווה שייגייסו אותי,אבל אני משתדל לסייע על פי דרכי.
"כוח ורוח יהפכו עתה למהות אחת….(החיים החדשים מתחילים)" הוסיף בובר בתרועת ניצחון בצטטו דברים שאמר דנטה כאשר מבטו נח לראשונה על ביאטריצ'ה אהובתו.קשה להעלות על הדעת השוואה דוחה יותר מזה"
טוב, כמו שאמרתי, הציטוטים מתוך ספרו של עמוס אלון לא באו כדי להגחיך את בובר ואת סימון, שהיו בני אדם משכמם ומעלה (ומובן מאליו שהיו חשופים לכל ההטיות התפיסתיות והאחרות שהן מנת חלקם של כל בני אדם)
אלא כדי להמחיש תופעה. שני אלו הפכו שני עשורים לאחר מכן,יחד עם נשיא האוניברסיטה העברית ,מאגנס ואחרים,למובילים "בברית שלום", אותו ארגון ששם לעצמו למטרה למנוע את הקמת המדינה היהודית כדי לא לעצבן יתר על המידה את הערבים ורק לאפשר ליהודים להקים את ביתם בחסות מדינה ערבית. למזלנו, הם לא הצליחו, כי גורלנו היה עלול בהחלט להיות,כמו גורל היזידים, הכורדים, הקופטים וכל שאר המיעוטים המסכנים והנרדפים( על לא עוול בכפם) של המזרח התיכון המפגר.(שאותו בובר רצה לתרבת יחד עם הגרמנים המאוד מתורבתים:)
לכן חשוב להבין שהומניזם הוא דבר ראשון מצב הוויה ולא בחירה לתמוך באמונות כאלו או אחרות, אידיאלים כאלו או אחרים. האמונות והאידיאלים עלולים להשתנות מקצה לקצה ולא בהכרח לטובה וכאשר הם משתנים,משתנות גם המחשבות הבאות להצדיק אותן.הדבר נכון לגבי טבעונות או צמחונות באותה מידה(גם כאן העניין ההומניסטי שולט)
בהקשר הזה אותו "דוס" שעומד על קברה של צדקת החתולים (סמל לאישה פשוטה, אך בעלת הוויה, שהייתה רחוקה כנראה מאידיאלים גדולים ופוליטיקות רקובות) אינו שונה בכלל מבובר וסימון של תחילת מלחמת העולם הראשונה וגם לא כל כך ברור אם הוא רע יותר או טוב יותר מכל אדם המאמין ומצדיק אידיאלים אחרים משלו, אמונות אחרות משלו. לכל דבר יש הקשר, יש תמונה רחבה ותופעות פתולוגיות רבות מוסברות בקלות ברגע שמבינים את ההקשר שלהן. ההתנהגות של בובר ושל כל האינטלקטואלים היהודים מוסברת בקלות כאשר קוראים את ספרו של עמוס אלון ומבינים עד כמה היה הרסני עבור היהודים לחיות תמיד במצב שבו הם צריכים להצדיק את עצמם, לחיות ללא מדינה וללא מולדת, בארצם של נוכרים, שתמיד הביטו בהם בחשדנות במקרה הטוב ובשנאה במקרה הרע. בובר וסימון נעו מקיצוניות אחת לאחרת ולאידאלים שהם ניסו לטפח,אף על פי,שהבסיס שלהם היה טוב במהותו, לא היה כל סיכוי להכות שורש במציאות המורכבת שהייתה מנת חלקם של היהודים באותה תקופה.(וטוב שכך).
אם "הדוס" שעליו מדובר בשיר (ניתן לחוש שהדוברת לא ממש נהנית להיזכר בו ומבצעת בו "רדוקציה" כמעט רצחנית) קיבל את תואר הדוקטור שלו בין שתי מלחמות העולם, הוא עצמו היה בין היהודים האינטלקטואליים שתמכו במלחמת העולם הראשונה בצד הגרמני ואולי אפילו השתתפו בה, אבל בניגוד גמור לבובר וסימון שנעו לקצה המנוגד לחלוטין, "הדוס" ככל הנראה ,עבר צד, אבל עדיין נשאר "קיצוני" מבלי לראות את התמונה הכוללת.
זה לא משנה מי צודק,אנו יודעים שבכביש( בדרך) חשוב להיות חכם:)
וכיוון "שהדוס" התנהג בצורה לא חכמה על שפת הקבר התחוח,הוא זכה ,ששמו ינון(לעולמים?)בשיר אחד דווקא עם צדקת החתולים, הנקברת, כאשר כל תפקידו בשיר הוא להוות ניגוד חמור לכל תכונותיה הטרומיות של הצדקת (מבלי שיהיה צורך להזכיר אותם בשיר מפורשות.)
מלאכתם של צדיקים אכן נעשית בידי אחרים, זה מומחש יפה בשיר הזה. יש מישהו או משהו שצוחק שם ברקע, ממש כמו הצחוק הזה שנשמע לעיתים מאחרי הגב בנובלה של קאמי ואולי הצחוק הוא על כולנו,בני האדם, יצורים מוגבלים בתפיסתם ובשכלם, בעלי חלומות,הזיות ושגעונות,אבל עדיין בעלי פוטנציאל אלוהי ומזהיר כזוהר שבעת הרקיעים,פוטנציאל שעדיין לא מומש.אולי פה ושם חלקית.(אולי באחרית הימים,אחרי שישרפו כל יערות האמזונס:)