* / תמרה אור סלילת
לִפְעָמִים נָחָשׁ מְלַחְשֵׁשׁ מֵטִיל אַרְסוֹ בְּאָזְנַי –
הַטָּיָה קַלָּה
שֶׁל הַהֶגֶה בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים קָמָ"ש עַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ, זֶה כָּל מַה שֶּׁדָּרוּשׁ,
הִתְכּוֹפְפוּת עֲמֻקָּה
יוֹתֵר מֵרֹאשׁ הַצּוּק, הַיָּם סוֹעֵר הַיּוֹם וְיֵשׁ מְעַרְבּוֹלוֹת וְכָל כָּךְ
קַל לְהִסָּחֵף,
רַק לְהַרְפּוֹת וְלָנוּחַ, וְיֵשׁ כַּדּוּרִים שֶׁמִּזְדַּקְּרִים בִּצְבָעִים זַרְחָנִיִּים, דּוֹקְרִים,
וְיֵשׁ אֶקְדָּחִים מְלַחֲשִׁים בְּכִיסִים תְּפוּחִים שֶׁל שׁוֹמְרִים מֻסָּחֵי דַּעַת.
מִנְיַן הַשְּׁנִיּוֹת לְאָחוֹר נֶעֱצַר תָּמִיד שְׁנִיָּה לִפְנֵי
הַהִתְרַסְּקוּת,
כְּשֶׁעֵינֵי יְלָדַי בְּמַבָּט נוֹקֵב חוֹתְכוֹת אֶת חוּט הַכְּאֵב
הַמְחֻבָּר יְשִׁירוֹת לַמֹּחַ.
פְלִיק־פְלָק לְאָחוֹר מֵעַל חֶרְמֵשׁ הַקּוֹצֵר,
הַסָּחַת דַּעַת מֻשְׁלֶמֶת, הֵחָלְצוּת פִּלְאִית,
עַד הַפַּעַם הַבָּאָה.
10 תגובות
אריק
קראתי את הסיפור שהופך לשיר. שילוב שני הז'אנרים מוצלח ביותר.
עם זאת, שורת הפתיחה, הנכנעת למצלול הנחש קצת מאכזבת, מבחינתי.
רחל מדר
אלו הרגעים שבהם נוכל כמעט לחוש את כף ידו המסייעת של אלוהים או. …..שלא.
כתבת כל כך יפה
תמי
מנין השניות…
בין התוהו לתוהו..
שיר חזק ונוקב
מוטי
מדוע בני אדם חשים דחפים הרסניים בתוך עצמם (או מה שנראה להם כדחף הרסני)?
בשיר דחף כזה מתואר :"לִפְעָמִים נָחָשׁ מְלַחְשֵׁשׁ מֵטִיל אַרְסוֹ בְּאָזְנַי –"
מהיכן אלו מגיעים?
בסיפור המקראי, הנחש הוא במידה רבה שליחו של האל, כי אין להעלות על הדעת, שדבר מה בגן העדן המקראי
ייעשה ללא ידיעתו של אלוהים. אם הנחש מגיע אל אדם וחווה ומציע להם הצעות, שהיענות להן מובילה לאחר מכן לגירוש אדם וחווה מהגן, הרי שיש יסוד סביר להניח, שמישהו (או משהו,ישות כלשהי) הניעה את כל התהליך מלכתחילה. והרי הישות היא איזושהי אינטלגינציה או מודעות חובקת כל, "שדה מאוחד".. אז מדוע בני האדם נענשים והנחש נענש? כי העונש, בהקשר הזה, פירושו הרחבת המודעות באמצעות הסבל, יצירת קונפליקט לדורי דורות בין "הנחש" לבין "האדם וזרעו", קונפליקט שפירושו מערכת יחסים, שיש להביאה למצב של אינטגרציה בסופו של דבר ועשיה פרואקטיבית מתוך בחירה לשפר את המצב, לחזור שוב אל המקור, מתוך רצון שלם של אדם שלם ובשל ולא בשל "תמימות",שהיא מצב שאין בו בחירה. מצב האינטגרציה יוביל את האדם שוב לשהות בגן עדן, כאילו לא עזבב את המקום מעולם. עד אז "הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש". התמימות מורחבת באמצעות העונג אל תופעות העולם ותופעות העולם יוצרות באדם עונג נוסף אך גם סבל בלתי נמנע (כי זהו עולם של נפרדות ומאבק תמידי-"בזיעת אפיך תאכל לחם")
הנחש והאדם אינם אלא משל כמובן, אבל השאלה היא למה?
מערכות יחסים הן שלמות כאשר יש בהן אמת ויש בהן אהבה. הנחש לא בהכרח שיקר לאדם ולחווה אך גם לא אמר אמת. חווה לא בהכרח שיקרה לאדם אך גם לא אמרה אמת, אדם לא בהכרח שיקר לאלוהים, אך גם לא אמר אמת. (כוונתם הייתה לבצע מניפולציה ולכן הם עיוותו את האמת מראש לצרכם, מתוך פחד או מתוך ערמומיות) כל אחד מהם קיבל את עונשו היחסי בעולם התופעות. הוא לבש צורה המתאימה למעשהו. אדם וחווה שהסתתרו מפני האלוהים רואה כל, החלו לחוש אתה הבושה שבעצם המעשה הנסתר והחלו לעטות על עצמם "בגדים", מסיכות ולחיות בהסתר פנים, פניהם האמיתיות. הגירוש אינו אלא החיץ הנוצר בין האדם לבין האלוהים. המרחק שנוצר, כתוצאה מאי אמירת האמת וכתוצאה מאי היכולת להבין את גודל החסד או הסליחה של הישות האלוהית.עומק האהבה והיקפה האינסופי. האדם יצר בעצמו את הנפרדות ויצר בעצמו את להט החרב המתהפכת. הוא אינו חש יותר את עצמו כשלם, אלא כנפרד, החי בעולם של "שקר". בעולם שבו כל איש לעצמו.
בתוך האדם יש מערכות יחסים אחרות, שאינן אלא תמונה של מערכת היחסים הכוללת. למשל, האדם לפעמים חי "רחוק" מגופו, או "זר" לגופו. איך זה יכול להיות? איך יכולה להיות זרות בין אדם לגופו? הגוף הוא למעשה חלק מהעולם, מהיקום, מהאלוהות (האדם נוצר בצלם אלוהים), אבל האדם רואה בו חומר נפרד, אשליה ולא חלקיקים מרקדים בזוהר אלוהי.האדם חי בתוך ראשו ומייצר לעצמו נפרדות וחטא. הוא מתחיל לסנן את המסרים, את האמת המגיעה אליו מהגוף ולהתאים אותה לתמונת העולם הצרה והנפרדת שהוא רכש. המיינד מתעלם מהמציאות, אבל המציאות חייבת לטפוח על פניו, חייבת להמשיך להעביר לו מסרים וככל שגדלה ההתעלמות, המסרים לעיתים נתפסים בעיני המיינד הנפרד "כהרסניים". המיינד אינו מחובר לגוף באמצעות מערכת העצבים, אבל האדם מחובר בהחלט באמצעות תחנות הממסר השונות של המערכת הרגשית, המערכת הלימבית. זאת מקבלת מסרים מכל רחבי הגוף (מערכת העצבים) ומנסה נואשות להעביר את המסרים אל "המודעות" הצרה, המיינד, שפעמים רבות פשוט מאוד מתעלם מהם. כתוצאה מכך המיינד חי פעמים רבות בסוג של ארץ גלות, נפרד לעצמו ומגיע להחלטות שאינן משרתות את טובת הגוף כולו אל פעמים רבות נוגדות את טובת הגוף,פוגעות בו. כשהגוף סובל, כשמתעלמים מהגוף, כל האדם סובל. הסבל הוא פשוט מאוד אמצעי להניע את האדם לכיוונה של אינטרגציה,של שלמות.מחלה היא פעמים רבות התוצאה של הקונפליקט הזה.
לכן יש להביט "לנחש" בעיניים, יש לאהוב את הנחש, יש לקבל את הנחש (אין בהכרח סיבה לעשות מה שנראה כי הנחש אומר באותו רגע, כי ייתכן בהחלטו שהנחש מורעל, שהגוף, הנתפס כביטוי לחטא, מורעל ולכן המסרים בהתאם. יש לשפר את מערכות היחסים הפנימיות באמצעות אמירת אמת ובאמצעות אהבה חובקת כל.
בשיר , העוגן המחזיר את הדוברת לקרקע המציאות לכאורה הוא "הילדים". הילדים מייצגים תמימות, אבל במקרה הזה הם עוגן חיצוני המזכיר לדוברת את התמימות שלה עצמה, כאשר היא הייתה ילדה קטנה. הילדים מייצגים אנרגיה ללא גבולות, הילדים מייצגים אהבה ואת מה שנלקח מהאדם כאשר גורש אל מעבר ללהט החרב המתהפכת. לכן יש בכוחם של ילדי הדוברת לעצור את התנועה הלא מובנת של עולם הרגש לכיוונים הרסניים ולהניע אותה שוב אל עבר יצירה בעולם התופעות. זה עדיין כמובן לא פותר את הבעיה, כי האינטגרציה חסרה, בייחוד זאת עם הנחש.
כל עוד האדם שוהה בגופו כזר, כל עוד יש חיץ בין האדם לגוף, יהיו הגבולות החוצצים, שכוחות שונים ינסו להרוס.המיינד המוגבל אינו מבין את המסרים ועלול לפרשם בצורה מעוותת. פירוש הוא כמובן הכל. הוא יוביל את האדם במעלה המדרגות (או דרגות הסולם) למעלה או יורידו ביגון שאולה, לניוון ומוות.
הפיתוי למות הוא שאיפה נואשת לחזור אל המקור מעולם התופעות, אבל הדרך האמיתית לחוות את המקור אינה עוברת בהכרח דרך מוות,שאינו אלא אשלייה. זאת, כאמור, יכולה להיות רק הפרשנות של המיינד, שמחפש לעצמו קיצורי דרך ואוטם את אוזניו לשמוע את קולה הבהיר והצלול של האמת.
מִנְיַן הַשְּׁנִיּוֹת לְאָחוֹר נֶעֱצַר תָּמִיד שְׁנִיָּה לִפְנֵי
הַהִתְרַסְּקוּת,
כְּשֶׁעֵינֵי יְלָדַי בְּמַבָּט נוֹקֵב חוֹתְכוֹת אֶת חוּט הַכְּאֵב
הַמְחֻבָּר יְשִׁירוֹת לַמֹּחַ.
פְלִיק־פְלָק לְאָחוֹר מֵעַל חֶרְמֵשׁ הַקּוֹצֵר,
הַסָּחַת דַּעַת מֻשְׁלֶמֶת, הֵחָלְצוּת פִּלְאִית,
עַד הַפַּעַם הַבָּאָה
עכשיו, ברמה הביוכימית, אפשר לומר, שההסתגרות של המיינד בדלת אמותיו גורמת בסופו של דבר לזיזלול בגוף ולהרעלת הגוף, שבסופו של דבר מרעיל את המוח כתשתית הפיזית של המיינד, שמוביל בסופו של דבר למות המוח, למות הגוף ולמותו של המיינד. המוח מתמלא ברעלים, שהם העונש של האדם על ההיפרדות ועל אי אמירת האמת לעצמו, על חוסר האהבה שלו לעצמו, על חוסר האהבה שלו כלפי אלוהים (האהבה כאמונה תמימה של ילד, ביטחון תמים של ילד).
מחלת האלצהיימר למשל(שיש לה תשתית גנטיתאבל לא רק), שמונים בה שלושה סוגים שונים, היא ביטוי, בין היתר,להרעלת הסביבה החיצונית והפנימית,שהמקור שלה,הוא בין היתר,המיינד המתבדל, המחפש לעצמו כל הזמן תענוגות ופיצוי עצמי, מבלי לראות התוצאות וההקשר "המיטאפיזי" שמעבר. הידעתם שבשלבים מתקדמים של המחלה, כאשר האדם שכח כמעט לחלוטין את עצמו, היצר המיני מנסה לבצע את תעלוליו האחרונים, להיצמד בכל הכוח אל החיים?
ויש אומרים, שאלצהיימר יש לכולם, רק שמרבית בני האדם לא חיים מספיק זמן כדי שזה יתבטא כמחלה פעילה שיש לה תוצאות מובחנות שלא ניתן להתעלם מהן. אבל גם האלצהיימר הוא רק משל לשכחה ולניוון ,התרחקות מאותה גן של זוהר ותמימות שהיו נחלתו של האדם,(היצמדות חזקה אל עולם התופעות) התרחקות שסופה מוות, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
אכן, עד לפעם הבאה. אבל ניתן גם להפוך את "תנועת האור". תתפלאו לשמוע, יש אפילו ספרי הדרכה,חלקם עתיקים,:), אבל רובנו הפכנו להיות פסימיים למדי, ציניים למדי, בעולם של שפע תופעות ואפשרויות, שפע של ספרים, שפע של הדרכות, הצעות, רעיונות.(הספרייה של בורחס.:) היכנשהו וודאי נמצא הספר האמיתי אנו אומרים, הספר המקורי, אבל גם ברונו שולץ לא הצליח למצוא אותו, וודאי שלא "גיבוריו". (וגם הוא הבין כמה דברים על נחשים, פיתויים, ניוון, מוות, חסד, זוהר עליון).נו, יש לציין שלפחות אנו בחברה טובה.אפשר להתנחם, בינתיים, גם בזה.:)
תמרה אור סלילת
וואו מוטי! המאמר שלך מרתק ושופע עובדות מעניינות וניתוחים, וקראתי אותו מרותקת. יחד עם זאת, עלי לציין, שאם תשאל אותי, אני חושבת שהפלגת מעל ומעבר לשיר שלי. הנחש המלחשש הוא מטפורה למחשבה פתיינית ואסורה, כי מחשבות אובדניות הן כאלה – מאד מפתות במצבים נפשיים מסויימים, אך השכל הישר שלנו אומר לנו כי אלה מחשבות אסורות. הילדים המחזירים את הדוברת לקרקע המציאות לא מייצגים שום דבר. הם פשוט הילדים שלי. כי כן רק המחשבה על הבנות שלי שיישארו בעולם בלעדי ועל הנזק הנפשי שהן תסבולנה, גרמה לי להאחז בחיים ולא להיכנע לפיתויי המחשבות האובדניות. כאמור, כל זה במצב נפשי מסויים אשר לשמחתי מופיע פחות ופחות, אם כי פה ושם הוא עדיין מציץ מנבכי התודעה. הסיבה היא לא ההסתגרות של המיינד מפני הגוף, ממש לא. הסיבה שלי למחשבות האובדניות היא הטראומה של ההתאבדות של בני, אבל זה לא ממש משנה. יש לאנשים כל מיני סיבות למחשבות אובדניות. השיר הזה בא לתאר מהלך כזה, של מחשבה אובדנית שמתגנבת פתאום באמצע היום, באמצע החיים, וכיצד מתגברים עליה. זה הכל.
מוטי
שלום תמרה,
אני לא מתייחס כמעט בכלל לאלמנט האוטוביוגרפי בחיי המשורר (אם כי אני מקדיש זמן מה ללמוד עליו). השירה אולי מתחילה במציאות היומיומית והביוגרפית של המשורר, אבל גם מתבססת בהחלט על אלמנטים אחרים, שלא תמיד מודעים גם למשורר עצמו (שאינו אלא צד אחד בלבד מבין צדדים רבים אחרים לאינספור ביישות המתהווה ומשתנה ללא הפסק של האדם).
הספרות היא חיקוי של המציאות ולא המציאות עצמה. כאשר משורר כותב, יש כבר מרחק מסוים בינו לבין המציאות ולבין הרגשות שיצרו את תהליך הכתיבה. משהו בו (שלא תמיד הוא מבין במלואו) מבקש להתבטא והמשורר מתפקד באותו רגע גם כפרשן של אותו דבר אבל גם כיוצר שלו באמצעות מילים (Aאותן הוא בוחר) שאותן הוא עורך על הדף במקצב מוזיקלי מסוים .מה שהניע אותו בהכרח לכתוב, אינו בהכרח הדבר שאותו הוא כותב או שהוא מבין שהוא כותב באותו הרגע או לאחר מכן. וודאי לא היצירה הסופית,המתפרסמת, שייתכן ואותה הוא בכלל ערך, שינה ושיכתב.הרעיונות, במידה ויש כאלו בכלל, מתפתחים מתוך מכלול היצירה ומערכות היחסים השונות בין המילים בתוך היצירה. מכאן שכוונת המשורר אף היא פרשנות (ממש כמו זאת שאני מעלה בתגובות),והיא פרשנות אחת אפשרית המתבססת על מה שהמשורר עצמו יודע על "עצמו" ועל הדרך שבה הוא מפרש את חייו. כוונת המשורר פעמים רבות היא רק בדיעבד וכאשר שואלים אותו על כך, אבל לא "למפרע". לכן אין לייחס יותר מדי משמעות לכוונת המשורר. המשורר יכול לפרש את היצירה שלו בעצמו, אבל אז הוא בהחלט עלול להיות נתון להשפעות שונות של הטיות פסיכולוגיות ואחרות, שלא מאפשרות לראות מעבר לנקודה השחורה של היקף ראייתו.
את אומרת שהנחש מבטא "מחשבה פתיינית ואסורה". מדוע היא אסורה? מדוע המחשבה הזאת בכלל עולה? טראומה נוצרת, בין היתר, במצב שבו אדם מוצף כל כך מבחינה רגשית עד אשר אין הוא יכול לשאת יותר את עומס העצבי הכרוך בכך ועליו לנתק את עצמו מהחוויה (מהגוף החווה באמצעות מערכת העצבים) ולהתבדל, להתעלם. יש מנגנונים במערכת העצבים שאמורים לטפל בעומס כזה ולהרגיע את האדם, אבל לפעמים כאמור זה יותר מדי גם עבורם. בכל טראומה יש התעלמות מסוימת מהגוף כמכלול והניתוק מהגוף משאיר בגוף משקעים שלא עובדו ולכן יוצרים נקודות חסימה במערכת העצבים המרכזית או ההיקפית. זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים שונים ומשונים. מכנים זאת סבל.
התופעה הזאת של ניתוק מהגוף היא הרבה יותר נפוצה מאשר רוב בני האדם בכלל חושבים, היא אוניבסרלית וגם אלו הסבורים שגופם אינו זר להם, זרים לגופם באופנים שהם אפילו אינם מעלים בדעתם, עד שהסימפטומים מבטאים עצמם במציאות.
ראי, גם הגירוש מגן עדן נעשה בצורה מאוד טראומתית. העונש הניתן, הסבל שמגיע בבת אחת לאחר תקופה של תמימות. האם הנחש הוא באמת רק נחש?האם ילדים הם רק ילדים?
דברים קורים בחיים, שמרחיקים אותנו מעצמנו או מקרבים אותנו לעצמנו. השאלה , בסופו של דבר היא במה האדם בוחר להתמקד כאשר עולים בו דחפים "הרסניים" כאלו או אחרים (כולל הדחף לאבד עצמו לדעת), מה הוא מזכיר לעצמו ומדוע הוא עושה זאת? כיצד הוא מפרש את העניין? כיצד הוא מבין אותו (בהקשרו, מתוך ראיית התמונה הכוללת, או בביקורתיות ובשיפוטיות הממשיכות להחליש אותו)
כאשר האדם מזכיר לעצמו שהוא אחראי על ילדים הנמצאים תחת חסותו, למשל, הרי שהוא מבטא בזאת חמלה כלפי ילדיו ואהבה כלפי ילדיו, הזקוקים לעזרתו. הדחף ההרסני ממותן באמצעות התמקדות באהבה לילדים, בנתינה לילדים. כולנו קרובים מאוד לידידנו השימפנזים וקופי הבונובו. הידעת שלשימפנזים למשל יצא שם של קריזיונריים רצחניים,אימפולסיביים, שלא כדאי להתעסק איתם? כן, אבל הם לא רק כאלו. התבצעו תצפיות שלימדו את המדענים שהשימפנזים יודעים גם "לחמול" כשהם רוצים ואפילו על חיות אחרות, שונות מהן. קופי הבונובו הם בכלל סיפור מעניין נוסף. האגרסיות שלהם כמעט אינן מבוטאות בכלל ונדמה שיש להם רצון לפתור כל דבר בדרכי "שלום".(גם מין למשל היא דרך כזאת).
בכל רגע נתון אנו צריכים להזכיר לעצמנו מה חשוב וזה התרגול. האם תרגול של loving kindness או שמא כעס ואגרסיות נסתרות שעולות בנו כתוצאה מדבר כזה או אחר? כעס ואגרסיות המופנות באופן בלתי מודע גם כלפי "Vעצמי" גורמות לדיכאון, לחרדות ולהרבה תופעות נפשיות אחרות שמתבטאות בסבל.מי חרד ומי נמצא בדיכאון אם לא רשתות נוירונים מסוימות המייצגות גם את חסר האונים שבאדם, התלוי באחר, "הילד הפנימי", המושתק, המדוכא?
כהורה בעצמי ואבא לילדים אני מכיר גם את תחושת האשמה שעולה לעיתים ממערכות היחסים שיש לנו עם הילדים שלנו. המציאות לעיתים בנויה בצורה כזאת שאינה מאפשרת לנו תמיד להיות מודעים
לרגשות של הילדים, ממש כשם שלא תמיד אנו מודעים ומכבדים את הרגשות שלנו, את הילד הפנימי שלנו. שיפוטיות וביקורתיות גם במקרה הזה היא האשמה עצמית, העלולה לדרדר את האדם לכיוונים לא טובים, להרחיק אותו מההכלה והקבלה והחמלה על עצמו כייצור אנושי וסופי, בעל מגבלות ופגמים, בעל צדדים רבים ושונים , שהשורש שלהם הוא לעיתים אבולוציוני (השימפנזים והבונובו),ואשר כולם, בצורה כזאת או אחרת, התפ]תחו כדי לתמוך במכלול ויש לקבלם בדיוק באופן הזה.(על אף מה שנתפס לעיתים כדבר מה שיש להדחיק או להתעלם או לשפוט ולבקר, כאילו הוא "אסור")
יש תמיד לראות את ההקשר והמכלול עד כמה שניתן, גם ההיסטורי, גם המיתולוגי, גם הפרטי.
בסופו של דבר,זאת הבחירה, האם אהבה ואלטרואיסטיות או שמא התבדלות ואגואיסטיות (הרצון להפסיק את הסבל בכל מחיר מבלי להתחשב באחרים הוא סוג של אגואיזם, בייחוד כאשר יש פיתרונות רבים אחרים לבעיית הסבל או מה שנתפס כבעיית הסבל).
להיות אנושי פירושו, בין היתר, לבחור מה לטפח(איזה זאב אנו מטפחים ,כמו באותו סיפור אינדיאני עתיק)
תמרה אור סלילת
שלום מוטי, תודה על התשובה המעמיקה. בודאי שאני מסכימה עם ההשקפה שברגע שיצירת אמנות, לאו דווקא שיר, יצאה מרשותו של האמן, הרי היא ברשות הכלל והיא ישות עצמאית בפני עצמה, הנתונה לפרשנויות שונות. בודאי גם שאינני סבורה שפרשנות המשורר היא הפרשנות היחידה האפשרית, אני מקבלת לחלוטין את זכותו של כל קורא לפרש את השיר לפי ראייתו. יחד עם זאת, אני חושבת שיש גבול דק של מידת הסבירות של עד היכן אתה יכול למתוח את פרשנותך כך שתהיה מנותקת מהיצירה אותה אתה מנתח. כמובן שאפשר להתווכח על גבול זה. במקרה דנן, הרגשתי שמתחת את הגבול קצת יותר מדי ומאד הרחקת מכוונתי המקורית. כמובן, שהמראה שאתה מציב לי היא תקפה באותה מידה. היחסים בין הסובייקט לעין הצופה אותו לעולם אינם יחסים פשוטים של אחד לאחד… בברכה, תמרה.
מוטי
שלום לך תמרה היקרה,
דעתי היא כזאת: כשמגיבים על איזושהי יצירת אמנות, חייבים להיות ראויים ליצירה. ונשאלת השאלה,שהיא שאלה בהחלט טובה, מה זה אומר להיות ראוי ליצירה? נשאיר את השאלה הזאת פתוחה כך שכל אחד יוכל לענות כפי מיטב ידיעתו ושיפוטו.(אני בטוח שהתשובות תהיינה מגוונות כמספר האנשים:)
יחד עם זאת,אני מוכן להודות,שלפעמים הנוירונים "שלי" קצת מגזימים.הם כמו ילדים קטנים,שאוהבים להשתולל.זה יכול להטריד לעיתים,ברמות כאלו או אחרות,אבל להרגיע אותם "באיומים" וודאי לא יעזור.:)
התגובות הן בסך הכל תגובות.לא האמת המוחלטת, וודאי לא בכל מה שנוגע ליצירה.עושים מה שאפשר ומה שיכולים,משתדלים לעשות את הטוב ביותר האפשרי ברגע נתון. גם באהבה יש הפרזה והגזמה לעיתים,בייחוד לאנשים המתבוננים מהצד. אז מה, לא נאהב? אפשר לאהוב בצורה יותר מדוייקת אולי וזה דבר המתפתח לאורך השנים. לומדים, כל הזמן.כל יום נולדים בהיפוקמפוס 700 תאי גזע חדשים והם לא נולדים סתם.יחד עם זאת,רבים מהם גם מתים כי אף אחד לא ממש מגלה בהם עניין.הם מתים מבדידות ומניתוק.יש לתמוך בהם ולאפשר להם לגדול . מי יודע איזו בשורה הם יביאו לנו.:)
חג שמח ושנה טובה.
דור
היי תמרה, שיר חזק וכזה שקל (וקשה) לי להתחבר אליו.
אבל רציתי ברשותך להוסיף לדיון הקטן בינך ולבין מוטי:
אני חושב שלהתנתק לחלוטין מהאגו שלנו, זאת משימה קשה עד כדי בלתי אפשרית לרוב האנשים, ואולי אפילו לא הכרחית. אבל כן אפשר ללמוד להשתחרר ממנו באופן זמני, לכל הפחות לצורכי למידה. זה ברור ומובן שיכול להיות קצת (או מאוד) קשה כשמרגישים שלא ״מבינים״ אותנו, לא רואים אותנו, את הקשיים שלנו והתקוות שלנו ואת החוויות השונות שאנחנו משקיעים המון זמן, מחשבה ומרץ פיזי ונפשי בכדי לבטא ולהעביר אותם בצורה שירית (למשל).
אבל שימי לב איך הקושי לשחרר, במלוא מובן המילה, מנע ממך להפנים את הדבר הגדול, לא, עצום(!) שקרה כאן.
אני מאמין ששני הדברים החשובים ביותר שהשירה מספקת לנו, הם:
א) נתיב מהיר ללמידה לעומק על החיים בכללותם והחוויה האנושית בפרט באופן תמציתי, עוצמתי, פיזי במקרה הטוב, וקל יותר להפנמה. כמובן שתהליך מוצלח כזה משליך הבנה טובה יותר של ״עצמנו״
ב) יציאה מ-״עצמנו״ באופן יצרני ויצירת חיבור אמיתי (באופן פלאי) לאדם/אנשים אחר/ים דרך היצירה שנוגעת במחשבות והרגשות האנושיים הגלובליים (וזה נכון כמובן לכל אמנות שהיא ולהרבה פעילויות יצרניות אחרות, דומות יותר או פחות).
עם כל הכבוד, ומוטי תיאר את זה בצורה יפה – כשאנחנו כותבים שיר, אנחנו לא באמת יודעים על מה אנחנו כותבים, וככל שנדע פחות על מה אנחנו כותבים, היכולת הפוטנציאלית של היצירה לגעת ולהזיז דברים באחרים תהיה גדולה יותר. וככל שנגיד לעצמנו שאנחנו יודעים בדיוק על מה כתבנו, פחות ופחות נמצה את האנרגיה הפוטנציאלית של היצירה.
פה קרו שני דברים מהממים:
א) השיר שלך הזיז משהו במוטי, הכתיבה שלך נגעה במקומות שורשיים של החוויה האנושית ויצרה חיבור, או לכל הפחות תנועה, עם אדם ״אחר״, כשלמעשה ברמה הגרעינית אין בו שום ״אחרות״, הוא כמוך וכמוני וכל השאר, וזה דבר נדיר וקסום.
ב] מוטי השתמש באנרגיה הפוטנציאלית ובתנועה כדי להמשיך את רצף היצירה, המשיך את השרשרת. יצרנות מעודדת יצרנות. הוא הבין שהמילים שלך הן ״רק״ מילים, אלא אם יעשה מעשה וייצר מהן תפישה/מציאות חדשה, משופרת, לעצמו ולכל מי שהעמיק בקריאת התגובות שלו. ולמעשה הוא עשה בדיוק ההפך מהטענה שלך – הוא לא לקח אף מילה או משפט שכתבת כמובנים מאליהם. הוא חיפש את הדרש, את העומק והרוחב, גם אם בניגוד לרצונך ונגד הכחשותיך שקיים עומק כזה. יש שקוראים לזה ״אהבה קשוחה״. וכמובן שתוך כדי הוא מרחיב ומעשיר את הידע שלנו ומזריק (לי לפחות) סקרנות לורידים.
הוא לא ניסה ״להציב בפניך מראה״. אם תחשבי על זה, כל טקסט שאת קוראת מציב בפניך מראה. הסוד הוא לדעת איזו אבן לזרוק כדי לנפץ אותה, לדעת שהיא לא יותר מאשליה המנתקת אותנו מהמציאות, מהאחדות, או ליתר דיוק ה-״אֶחדיות״ של הקיום. והוא סיפק לך הרבה אבנים בתור התחלה או לפחות קווי מתאר ומיקום כללי שלהן. הילדים שלך יכולים להיות ״פשוט״ הילדים שלך, אבל כדי שנוכל להגיע לפשטות העמוקה והמלאה הזאת, ולא פשטות במובן הריקני והפשטני (לפחות בהקשר המאוד עוצמתי וקשה של החוויה שהשיר לעיל מתאר), עליך/עלינו לעבור תהליך של פירוק והבנה עמוקה יותר של מה הילדים שלך בשבילך. כי כמו שהמילה נחש יכולה לקחת את המחשבות שלנו למקומות רחוקים אבל מהותיים ורלוונטיים, כך המחשבה על הבנות שלך ככל הנראה מובילה אותך לכל מיני מקומות נסתרים בעולם הרגשי והנפשי שלך, שחשוב לפני הכל להודות בקיומם.
השיר שלך הביא את מוטי לחשוב ולכתוב על תובנות עמוקות וחשובות שיכולות לקחת אותנו צעד אחד הרחק מהסבל האנושי, ולעבר עולם עם יותר אהבה אמיתית. אישית לא מצאתי בתגובות שלו דברים שאינם רלוונטיים לשיר שלך. הוא יצר תהליך מחשבה מעניין החל מהנחש הפתיין והארסי דרך הרעיון של קבלת המודעות האנושית לנפרדות של האדם (שהולך באותו קו עם רעיונות של אריך פרום, המובעים בין השאר בספרו ״אמנות האהבה״) וההשלכות של זה על ה-״גוף-נפש״ והגיע למסקנה (המתבקשת) שהסבל וההרס תמיד יחזרו כל עוד האדם לא אוהב את עצמו אהבה מלאה ואמיתית (ובעקבות כך יאהב כל אדם באשר היותו אדם).
שימי לב כמה עמוקה וחשובה יכולה להיות התובנה הזאת, גם אם לא בהכרח מסכימים איתה במאות אחוזים, בהקשר של המחשבות האובדניות וההרסניות שאת מתארת שאת נאלצת להתמודד איתן כל זמן מה. וכמה זה קריטי לעולם לא לוותר ולהמשיך ללכת ״רחוק״ ולעבור תהליכים מחשבתיים שכאלה בשביל לחזור קרובים יותר לעצמנו במלוא מובן המילה, במיוחד כשיש בך (לפחות לפי השיר) מידה מסוימת של פסימיות בהסתכלות אל העתיד ואמונה שהסבל יחזור. וסמל הנחש שהתחיל את המסלול הזה הגיע ממך, וחשוב להבין ולזכור שאנחנו מחווטים לחשוב בדרכים מאוד מסוימות הנוצרות בין השאר ע״י גנטיקה, הבניה חברתית ונסיון חיים. הנחש הוא סמל החרוט עמוק בתת-תודעה הקולקטיבית בכלל והיהודית-קולקטיבית בפרט, ממש כמו הסמל של מקדונלדס וקוקה קולה שצרבו לנו בעיניים רוב חיינו. ונוכל לגלות דברים חדשים רק אם לא ניקח כמובן מאליו שימוש במילים כל כך משמעותיות.
אחרי שקראתי את התגובה שלו, אני יודע למשל שהילדים העתידיים שלי לא יהיו רק הילדים שלי. הם יהיו מלאי אנרגיה ואהבה ותזכורת חיה לניתוק ולנפרדות הזאת של עצמנו מעצמנו. יזכירו לי לאהוב את עצמי ובעקבות כך את החיים עצמם. ונהיה ביחד גנרטור של אהבה הגודלת מעט בכל תנועה מהם אלי וממני אליהם.
באחת התגובות שלו מופיע המשפט: ״יש לשפר את מערכות היחסים הפנימיות באמצעות אמירת אמת ובאמצעות אהבה חובקת כל.״
יש משהו יותר מרגש מלדעת שמישהו חשב כתב ושיתף דבר כזה בעקבות שיר שלך?
באהבה ותודה לשניכם 🙂
(מצטער אם פלשתי קצת לחייך הפרטיים, זאת לא הייתה המטרה של התגובה הזאת)
יובל
שיר נהדר (הגעתי באיחור). הוא מפחיד, עבור כל מי שהרגיש פעם מסיבה כזאת או אחרת
את שמתארת המשוררת, אבל אמיץ.
הדיון האינטלקטואלי כביכול שלמטה מעט מביך.
אם משהו רלוונטי לשיר הוא כוחות ההרס הקיימים ברוב בני האדם, לצד כוחות היצירה.
יצר החיים מול יצר המוות (פרויד).
כך גם בטבע – פריחה – והר געש או סלעים מתדרדרים לתהום.
דווקא הנחש קצת לא במקומו. הוא מתקתק מדי. יש רצון להסיט את הרכב, מה לעשות,
הכאב גדול, זה חלק מהחיים.