כשהערב יורד / רונן בלומברג
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
מַתְחִילָה הַבְּדִידוּת
לְכַרְסֵם אֶת הַלֵּב
וְאֵין אַף אֶחָד
שֶׁיַּקְשִׁיב אוֹ יִשְׁמַע
אוֹתְךָ זוֹעֵק לְעֶזְרָה
כָּאָדָם הַטּוֹבֵעַ
בְּיַם אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם
וְאַתָּה רָעֵב וְצָמֵא
לְאַהֲבָה וּלְחֶבְרַת אָדָם
אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר
וְהָרֶשֶׁת מְלֵאָה נִכּוּר וָרֹעַ
כְּבָר שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה
אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת הַמְקָרֵר
וְאוֹכֵל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
מֵהָאוֹכֵל שֶׁאַבָּא וְאִמָּא
הֵבִיאוּ לְךָ בְּשַׁבָּת
לֹא אֵיזֶה גַ'אנְק פוּד
שֶׁהִגִּיעַ בְּמִשְׁלוֹחַ
וְאַתָּה אֵיכְשֶׁהוּ מִתְנַחֵם
שֶׁאַתָּה גָּר אָמְנָם לְבַד
אַךְ לֹא בּוֹדֵד בָּעוֹלָם
עוֹד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּעֵרֶךְ
יַעֲלֶה הַשַּׁחַר
הַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ
הַצִּפֳּרִים יָשִׁירוּ
וַאֲנָשִׁים רַעֲנַנִּים
יֵצְאוּ לָעֲבוֹדָה וּלְסִדּוּרִים
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאַתָּה תַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶם מֵהַחַלּוֹן
בְּעֵינַיִם עֲיֵפוֹת וַעֲצוּבוֹת
וְתִזָּכֵר שֶׁפַּעַם הָיִיתָ כְּמוֹתָם
שַׁיָּךְ לָעוֹלָם.
ניקוד: יאיר בן־חור
9 תגובות
רון גרא
כואב ומרגש, הזכרון, של השייכות שהיתה פעם מנת חלקו לעולם,ף והיום הוא נשאר בבדידותו.אהבת מאד
רחל בכר
נוגע ללב. והידיעה כי מדובר במשהו זמני אשר יחלוף עם עלות השחר מעודדת.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
וְתִזָּכֵר שֶׁפַּעַם הָיִיתָ כְּמוֹתָם
שַׁיָּךְ לָעוֹלָם. כל כך נוגע , שיר יפה ונוגה, אהבתי והזדהתי ….תודה
חגית מנדרובסקי
איזה שיר חשוף, מרגש ונוגע. כל כך הזדהיתי…. תחושת הכמיהה לשייכות לעולם ועם זאת יש מן הניכור. והבדידות שמופרת בבוקר אבל בכל זאת אין ממש זרימה ונגיעה לשאר האדם . כך אני חשתי מהשיר. דיבר אלי מאוד. תודה.
יובל
רונן משורר מצוין. בקרוב, אי"ה או ביבי שליחו עלי אדמות, ספר חדש של המשורר.
שילה
שיר עצוב הפורט על נימי הלב. גם השחר המבטיח עם תמונות הבוקר שופע החיות – מזכיר משהו שאבד…
Eugenia Blogologi
יפה מאד וכמה נכון.
והכל בגלל החשמל
לא?
תמי
נחמת האוכל של אבא ואמא
נחמת הבוקר
נחמת החיים שיוצאים לדרכם
והשייכות, השייכות שאינינה, והאובדן
שיר נוגע ללב וחשוף
מוטי
אני לא בטוח שאנשים יוצאים כל בוקר בהכרח רעננים לעבודה ולסידורים או שהם מרגישים עצמם בהכרח שייכים לעולם. כלומר, שמי או מה שמוצג "כנורמלי", הוא בהכרח נורמלי על פי התפיסה החיצונית הזאת או חש עצמו ככזה. אבל זאת נקודת המבט של הדובר והיא בהחלט מייצגת משהו אוניברסלי בחווית העולם של האדם הבודד, האאוטסיידר המשקיף מבחוץ.
זאת חוויה שאני מכבד ואני מבין את שורשיה ,זה כאב שיש לתת לו מקום.
מצד שני, לא בריא להישאר במקום של כאב ויותר מזה לא בריא לטפח מחשבות המשאירות את האדם
באותו מקום שמייצר לאחר מכן עוד מחשבות מאותו סוג. מחשבות הן רק מחשבות, נקודות מבט הנוצרת כתוצאה מהשתלשלות אירועים מסויימת בחיי הדובר. הן לא המציאות כמובן. לא במלואה, לא במלוא הספקטרום שלה.תמיד אפשר ללמד את האדם (והאדם יכול גם ללמד את עצמו) להתבונן בעוד חלק מהספקטרום.לשם כך הוא נדרש להחליף רק עדשות(או לשייף יותר את אלו הנמצאות כבר ברשותו)
בשורה התחתונה,אם רוצים לראות זאת כך,זה לא שיר על דובר ספציפי כמובן, אלא עם האדם הבודד בחברה, הכמה לקשרים חברתיים ורואה, משום מה, את ההתנהלות החיצונית של שאר בני האדם (משפחה,עבודה,סידורים) כמדד לאיזושהי בריאות או איזשהו אושר .אני מכיר את התימה הזאת מיצירתו של פנחס שדה ובספרות בכלל תמיד מתואר האאוטסיידר שכמה להכרה, לאהבה, אבל אינו מקבל אותם ופניו מושבות תמיד ריקם כי יש בו איזשהו משהו שלעולם לא יוכל להיות חלק מהתבנית הכללית, משהו שיחרוג תמיד ויוביל אותו למפח נפש.אלו הם ,במידה גדולה, חייהם של אמנים מסוימים(ולא של כל האמנים).