עכשיו כשבחדר מדנדנים פעמוני תודעה / עודד פלד
עַכְשָׁו כְּשֶׁבַּחֶדֶר מְדַנְדְּנִים פַּעֲמוֹנֵי תּוֹדָעָה
כְּסוּפָה שְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ וְעֵץ אַלּוֹן מִבַּעַד
לַחַלּוֹן כְּעֲנָק יִתְנַשֵּׂא, עַכְשָׁו בְּדִמְמַת
אַחַר צָהֲרַיִם מְנֻמְנָמִים יָבוֹא הֵלֶךְ
לִשְׁכַּב יְצוּעַ עֵשֶׂב לָשִׂים
רֹאשׁ וְלָנוּחַ. הִנֵּה שֶׁמֶשׁ נוֹטֶה
לַעֲרֹב וַעֲנָנִים נִצְבָּעִים אַט-אַט
אָדֹם עַז. עוֹד מְעַט תְּנַשֵּׁב רוּחַ
עֶרֶב קַלִּילָה וּבְשׂוּמָה בְּחָצֵר
אֲחוֹרִית עֵת פֵיוֹת לַיִל
בְּחֵן תְּפַזֵּזְנָה
ניקוד: יאיר בן־חור
8 תגובות
רוני גרא
ציור יפיפה צבעוני של שמש נוטה לערוב,עננים נצבעים באדום עז,רוח תנשב,פיות לילה תפזזנה,באחר צהריים מנומנמים יבוא הלך(אולי ההלך מעוד חוזר הנגון-אלתרמן)—לשים ראש ולנוח.–שיר שכולו קסם
יובל
פסטורלת טבע יפה וארצישראלית, רחוקה כל כך מהמציאות העכשווית, כמעט כמו ציור חלום.
רחל בכר
כשהפעמונים מדנדנים בחדר, גם החוץ מאיר פנים ומזמין ליהנות מההיצע שלו ומקסמו.
כבר בקריאת הכותרת התרחב לבי והעיר בו תזכורת לילדות האופטימית.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
תמונה יפה ואופטימית, תענוג לקרוא דווקא היום. תודה !
אריק
התלהבתי מהשיר. קראתיו כמעין הומאז' לעולמו הציורי-הפנטסטי של אלתרמן , בעיקר בשירי כוכבים בחוץ שלו, כמו למשל השיר הפותח את הקובץ, ירח וכמובן אותי "הלך" מיתולוגי שיצר ורבים נוספים.
מכיוון שזה הומאז' הרי ההבדל המרכזי נעוץ בטור הפותח, שאף הוא שקוע במטאפורה החקלאית הבסיסית בנצרות וגם ביהדות. השה והרועה, ה"אב" [ PASTOR] והקהילה. והסיום הריחני, הרגוע שאלתרמן לא היה מסוגל לראות, להריח או להרגיש.
שיר יפהפה. ככל שאני קוראו אני מתאהב בו יותר.
תודה לך
אריק
כל יום אני חוזר לפחות פעמיים לקרוא את השיר הנפלא הזה.
אריק
מוטי
מבין לחלוטין את ההתלהבות שלך משירה וגם מהשיר הזה. תודה שאתה משקיע כאן מזמנך ועל הידע המעשיר של כתיבתך.
מוטי
מדוע המודעות מושווית לפעמונים מדנדנים?מהיכן הגיע ההלך לכאן ומדוע הוא שוכב לנוח?
מדוע יש לנו כאן את עץ האלון המתנשא כענק מבעד לחלון ואת פיות הליל המפזזות?
ובכן,פעמונים מדנדנים הם קול מאוד מקסים ויש בו כדי למשוך תשומת לב.ומהו הדבר שאליו הם מושכים תשומת לב? המודעות היא זאת המושכת את עצמה חזרה אל עצמה מהעולם המשתלט עליה ומאפשרת לעצמה להיות עם העולם מבלי שהעולם ייקח אותה בשבי.זאת המודעות לחוויה של הקיום החד פעמית,שרק ילדים ותינוקות לעיתים,בחזקת תמים וחפים,יכולים לחוש אותה במלואה.זאת האנרגיה של הדמיון המאפשרת לראות אלון כענק המתנשא מבעד לחלון ולחוש "בפיות" מפזזות,בקסם של הקיום ושל הטבע מסביב.
במצב הזה,המודעות חוזרת הבית כהלך,שיכול להניח את ראשו על יצוע העשב.אכן.כל עוד הוא נע ונד בעולם,הוא נמצא במצב של ייסורים ושל עודף גירויים,שאינו מאפשר התמקדות ואינו מאפשר יצירה והכלה של החוויה במלואה.
שימו לב שההלך מוזכר ממש באמצעיתו של השיר והוא זה המקשר בין החלק הפנימי,פעמוני התודעה והמודעות, לבין מה שנראה כמו החלק "החיצוני" השמש הנוטה לערוב, אבל למעשה אף הוא השתקפות של חלק פנימי אחר בנפשו של ההלך, החלק היצירתי, המתעורר לעת ערב וליל, החלק הקסום, המחזיר את את האדם לתום ילדותו ועוצמת הדמיון שאפיינה אותו אז.
תודה על שיר יפה ומעמיק.