הדמעות של מריה / רונן בלומברג

 
בחיים האמיתיים לא היו לה חיי חברה מלבד קשרים שטחיים עם שותפות שלה לדירה הקטנה בדיור מוגן לנפגעות נפש, וקצת שיחות קצרות עם העובדת סוציאלית שלה במועדון התעסוקתי אליו הייתה הולכת בבקרים עד לצהרים. אבל היא הייתה רשומה על עשרות ערוצים ביוטיוב וחברה בעשרות קהילות בפייסבוק – עמותות להצלת בעלי חיים שעברו התעללויות, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ניצולי שואה זקנים ובודדים, קבוצות 12 הצעדים לנגמלים מסמים והתמכרויות אחרות, סיפורים עצובים וקורעי לב של הומלסים מכול העולם, פורומים של תמיכה לנפגעי נפש ומשפחותיהם, קבוצות תמיכה לנשים מוכות וילדיהם – ועוד ועוד ללא סוף. היא הייתה קוראת ורואה ושומעת את כל סיפוריהם העצובים במשך שעות דרך הסמארטפון שלה ובוכה בדממה. סבל העולם כולו זרם אליה דרך אוטוסטרדת המידע.
היא הייתה רווקה בת ארבעים וחמש. הוריה הזקנים נשארו שם ברוסיה והיו ממעטים לכתוב לה מכתבים. היא עלתה לבדה כשהייתה בת עשרים, מלאת תקווה וגאווה, ואפילו שירתה שירות צבאי מלא לפני שחלתה. האשפוז הראשון שלה התרחש כשטענה בתוקף בפני הרופאים שהיא "מרים הבתולה הקדושה" אשר עתידה להתעבר מרוח הקודש ולהוליד את המשיח שיגאל את העולם.
כל חייה פחדה מאיבוד בתולים, פחדה מאנסים ועבריינים ואנשים רעים, פחדה מהרוע. השותפות שלה לעגו לה – "הבתולה הבכיינית" קראו לה – אבל לה לא היה אכפת. בהדרגה פחתו קשריה עם העולם, עד למצב שבו כבר בקושי יצאה מדירת הדיור המוגן או מחדרה הקטן והנזירי. על השידה הקטנה ליד המיטה ומנורת הקריאה היה תמיד מונח ספר תהילים עברי-רוסי שנתנו לה הוריה כמתנת פרידה לפני שעלתה ארצה, והיא הייתה קוראת בו שעות.
"למה את לבד כל הזמן מריה?" נהגה לשאול אותה השותפה שלה אריאלה, "החיים קצרים מדי מכדי לבכות… למה שלא תבואי איתנו למועדון החברתי? אני יכולה להכיר לך מישהו בגילך בחור נחמד וטוב לב שיוכל לשמח אותך קצת".
"כן למה שלא תבואי איתנו?" צחקה עליזה "יהיה לך מישהו להתחמם אתו במיטה ולצאת לבלות אתו במקום להיות בחדר שלך".
"אני לא מעוניינת… תעזבו אותי בשקט אתן עם הבחורים שלכם" הייתה עונה בשקט ונכנסת לחדרה.
"מסכנה" הייתה אומרת אריאלה בעצב.
"עזבי אותך", הייתה אומרת לה עליזה "היא כנראה מחכה לאיזה נגר", וצחקה.
ערב אחד ראתה מריה סרטון יוטיוב ששבר את ליבה לגמרי; אדם זקן, הומלס בשם אנדי מסקרמנטו שבארה"ב, סיפר את סיפור חייו העצוב והמזעזע ומירר בבכי שלא אופייני לגברים בדרך כלל.
"אילו יכלת להגשים שלוש משאלות מה הן היו?" שאל אותו המראיין.
"שלום כבוד ואהבה" ענה בעיניים רטובות.
"איך אתה שורד?" שאל המראיין.
"רק על ידי חסדי האל" ענה, "ואני צריך להיות חזק כי אין אף אחד שיעזור לי או יסחוב את צרותיי או יחבש את פצעיי".
"איך ניראה העתיד שלך?" שאל שוב המראיין.
"אני מנסה ללמד אנשים לבחור בטוב ולא ברוע אני מנסה להראות להם שיש הרבה יותר דברים בחיים חוץ משנאה ושאם לא נעזור אחד לשני נקלקל את העולם עד שכבר אף אחד לא יוכל לעשות כלום בשביל אף אחד".
מריה הסתכלה בסרטון שוב ושוב, ובלילה חלמה שהיא פוגשת בו על גבעה שנראתה כמו גבעת הגולגלתא, הוא כורע ברך בפניה והיא עוטפת אותו בסדין לבן. למחרת כתבה אימייל לעמותה של ערוץ היוטיוב,"invisible people" שמו, סיפרה קצת על עצמה ושאלה אם יוכלו לתת לה מידע כיצד תוכל לשלוח לו קצת כסף.
באותו יום אחר הצהריים – להפתעת עליזה ואריאלה – יצאה לבדה מהדירה, וכשחזרה היה בארנקה שטר של חמישים דולר אמריקאי ממזומן שהמירה בסניף דואר ישראל. היא חיכתה בקוצר רוח עד שהגיעה תשובה מהעמותה עם פרטים לאן לשלוח את הכסף, ולמחרת הלכה שוב לאותו סניף והעבירה את הכסף. בדרכה הביתה מילאה אותה תחושת אושר.
חודש למחרת שוב העבירה חמישים דולר לאותו חשבון וכך גם בחודש הבא וגם בבא אחריו…
כעבור מספר חודשים הגיע אליה מכתב מאנדי בכתב יד ובאנגלית מלאה שגיאות כתיב:" תודה לך מקרב לב אישה יקרה על שאת ועוד אנשים עוזרים לי על ידי שליחת כסף ומכתבים יברך אותך האל!" והוסיף ציור של לב.
בהדרגה החלה מריה לתרום עוד ועוד כסף לעמותות וארגוני צדקה ועזרה לנזקקים באותו האופן – חמישים שקלים לפה, ארבעים יורו לשם, שישים דולר לעמותה אחרת – דבר שדרש ממנה לצאת יותר מהבית.
"את חושבת שיש לה מישהו?" שאלה עליזה.
"אין לי מושג" ענתה אריאלה, "דרך אגב אנחנו מאחרות בתשלום חשבון חשמל מריה עדיין לא שילמה את החלק שלה וזה מעכב את התשלום".
"אני אדבר על זה עם ציביה שתביא את הכסף ממריה" אמרה עליזה.
ציביה המדריכה השיקומית של הדירה הייתה בהלם כשסיפרה לה מריה בגילוי לב שאין לה כסף לשלם את חשבונות הדירה.
"לאן כל הכסף של הקצבה שלך הולך?" שאלה.
"אני תורמת את רוב הקצבה שלי לנזקקים", ענתה.
"את בעצמך נזקקת ותלויה בביטוח לאומי, את לא יכולה להרשות לעצמך כלכלית לתמוך בנזקקים!" אמרה בכעס ציביה. "אם לא תפסיקי את זה ותשלמי את חשבונות הדירה נמנה אפוטרופוס לכסף שלך כדי שידאג שהתשלומים השוטפים ישולמו בזמן!".
וכך אכן קרה לבסוף, כי מריה סירבה להפסיק לתרום את מעט הכסף שקיבלה מהביטוח הלאומי ולשלם את החשבונות של הדירה. הקצבה הייתה מועברת לאפוטרופוס הכללי שהיה דואג לתשלום חלקה בחשבונות והיא הייתה מקבלת דמי מחייה של ארבע מאות שקלים כל שבוע.
כשנאלצה להפסיק לתרום כסף, חזרה מריה להסתגר בחדרה, בוכה במיטתה. היא ניסתה להתפלל אבל הייאוש היה חזק ועמוק. היא חשבה על אנדי ועל כל אותם מסכנים שלא תוכל לעזור להם יותר.
ערב אחד כבר לא יכלה לשאת את זה יותר. היא קנתה בקיוסק בקבוק וודקה ובלילה כשכל השותפות ישנו, שתתה את הבקבוק עם מנת יתר של כדורים ונכנסה למיטה. בבוקר מצאו את גופתה. היא השאירה מכתב כתוב ברוסית ועל פתק נוסף רשמה בקשה בעברית לשלוח את המכתב להוריה שברוסיה.
קברו אותה מחוץ לגדר, ובהלוויה לא היה כמעט איש חוץ מציביה וכמה עובדות סוציאליות מהעמותה שבאו מתוך נימוס וכבוד אחרון. אף אחד לא ישב עליה שבעה. העמותה זרקה את חפציה וסידרה מהר את חדרה והכינה אותו לשותפה שהגיעה במקומה, ישר מאשפוז.
כלום לא נישאר ממריה ולא מדמעותיה; העולם שכח אותה כאילו לא הייתה מעולם. המכתב נישלח לכתובת הוריה ברוסיה אך אלה כבר לא היו בחיים.