* / טלי כהן שבתאי
יֶשְׁנוֹ עוֹלָם שָׁלֵם
שֶׁמְּחַכֶּה לָךְ
מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
הַיּוֹתֵר חֲשׁוּכָה שֶׁל הַחַיִּים
בָּהּ
אַתְּ מְיֻמֶנֶת דַּיֵּךְ לְמַיֵּן בְּגָדִים
בְּנֵי אוֹתָהּ
קְבוּצָה אֶתְנִית שֶׁל
הַבַּד הַשָּׁחוֹר
שֶׁל חַיַּיִךְ.
אִלּוּ הָיִית מֵיטִיבָה בִּמְעַט
מִן הָעִטּוּרִים שֶׁתּוֹסִיף
הַפִיגוּרָטִיבִיּוּת
בִּכְדֵי לְעַטֵּר אֶת הָרֵטוֹרִיקָה
שֶׁל הַבַּד הַשָּׁחוֹר בְּחַיַּיִךְ
אֲנִי מַבְטִיחָה לָךְ שֶׁהָיִית
זוֹכָה
לִרְאוֹת
כּוֹכָב נוֹפֵל בַּחֲשֵׁכָה
4 תגובות
רחל בכר
את מיומנת דייך גם להאיר את הפינות החשוכות ולראיה השיר היפהפה הזה.
תודה.
אריק
ארס פואטיקה די מענינת. במקום לעסוק בגבולות השירה, איכות השירה ושאר ענייני משוררים ביצירה מטא-פואטית [ ארס פואטית ] השיר עוסק בקשיי השירה כהמשך לנפש.
תמי
טלי, שזרת במילים יפות עולם ומלואו של הליכה זהירה עם החיים, שצל נוכח בהם, אם לא יותר מצל
הסיום מנחם
תודה
יובל
עדין ומיומן. מחבב את הפן האינטלקטואלי ("פיגורטיביות", "רטוריקה") שיש בשירת כהן-שבתאי,
וחסר כל כך בשירה הישראלית הרגשנית.