אהבה בימי קורונה / גליה שכטר

 
עַכְשָׁו אַתְּ
אוּלַי עַכְשָׁו צִפּוֹר
אוּלַי עַכְשָׁו רַעַד כְּנָפַיִךְ
דּוֹלֵק וּמוֹלִיךְ בִּי אֶת עוֹרֵךְ
אֲנִי נִשְׁמַעַת לְהוֹרְאוֹת הַבִּידוּד
וְאַתְּ לוֹבֶשֶׁת מַדִּים וְשׁוֹמֶרֶת עַל הַקָּהָל שֶׁרָץ בָּרְחוֹבוֹת
מְסֻכָּן עַכְשָׁו לְכֻלָּנוּ
אֲנַחְנוּ נִרְתָּמִים לַדְּבָרִים
הַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת.
מַנִּיחִים אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה
וּמַקְשִׁיבִים לְרַעַד הַלֵּב
צִפּוֹר אַחַת שֶׁלּוֹקַחַת אוֹתִי
כְּבָר שְׁנַיִם לְמַסָּעָהּ
כַּמָּה אֲנִי יוֹדַעַת עָלַיִךְ, עַל מַסָּעֵךְ,
כַּמָּה אֲנִי רוֹתֶמֶת אֶת חַיַּי לִכְנָפַיִךְ
הָרוֹעֲדוֹת…
בַּזְּמַן הַמְסֻכָּן הַזֶּה כְּשֶׁהַמַּדָּע נִרְתָּם
לְחַלֵּץ אֶת הָאֱנוֹשׁוּת מֵהַנְּגִיף
בַּזְּמַן הַמְסֻכָּן הַזֶּה שֶׁחַיַּת יַעַר קְטַנָּה
הָפְכָה לְמַאֲכָל לַחִזּוּק הָאוֹן הַגַּבְרִי
וְהֵפִיצָה מַגֵּפָה קָשָׁה בָּעוֹלָם
בַּזְּמַן הַזֶּה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ
אֲנִי לֹא נֶגֶד חִזּוּק הָאוֹן הַגַּבְרִי
אוּלָם בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה אֲנִי מְצַיֶּרֶת לִי אוֹתָךְ
אֲנִי שְׁלֵמָה בָּךְ
גַּם אֲנִי וְגַם הַצִּפֳּרִים הַנּוֹדְדוֹת יוֹדְעוֹת
יֵשׁ רַק סִימָן אֶחָד
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ כָּאן וְעַכְשָׁו
כְּשֶׁאַתְּ בִּמְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה שֶׁלָּךְ
אֲנִי בָּאָה לְהָבִיא לָךְ חַמְצָן
אֲנִי בָּאָה לִדְחֹף אֶת עֶגְלַת הָאֱנוֹשׁוּת לַעֲצֹר אֶת סְפִירַת הַמֵּתִים
יַחַד אִתָּךְ לְהִלָּחֵם וּלְחַלֵּץ אוֹתָהּ מִבְּדִידוּתָהּ.