ארץ פתיה / איתן קלינסקי
(השבוע נציין 53 שנות שלטון על העם הפלסטיני)
אֶרֶץ פְּתָיָה
פָּשְׁטָה אֶת גְּלִימַת הַשַּׁחַר מֵעָלֶיהָ,
כְּעֶטְיָהּ – חַמּוּקֶיהָ אוֹסְפִים
יָרֵחַ עִוֵּר בְּשִׁלְהֵי הַשָּרָב שֶׁל הַקַּיִץ
וּצְלִילָיו נָסִים מִזֹּהַר רָזִי.
אֶרֶץ פְּתָיָה
נָסָה מִשְּׁדוֹת יַלְדוּתִי הַחַמִּים,
גֶּחָלִים חוֹתָה לְרֹאשָׁהּ
חוֹמֶרָת צְלִילֵי לַעֲנָה בְּיֵיְנָהּ
מוֹסֶכֶת מָסָךְ עִוְעִים
כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹרָה בְּקִיאָהּ
וּכְאִשָּׁה עָבְרָה יַיִן
בּוֹהָה אֶל מוּל זֹהַר רָזִי –
אוֹתוֹ יֵחָמְתָנִי אַרְצִי
בְּקַיִץ רָחוֹק
אֲרוּג טַלְלֵי בֹּקֶר זוֹרֵחַ
צְרוב קַרְנֵי חַמָּה מַגַּהַת
טֶרֶם
פָּשְׁטָה
מַחְלְצוֹת
שַׁחַר
מֵעָלֶיהָ
טֶרֶם
שָׁלְחָה
יָדָהּ
לִשְׁלֹט
עַל
אָחִי
אִבְּרָהִים.
ניקוד: יאיר בן־חור
6 תגובות
נועה
איתן יקר , התיאור היפה – שכבש אותי על געגועים לתום שלפני כשמונים שנה, כשהתבגרנו טרם קמה המדינה היקרה לנו – עלה לצערי הרב על שרטון של אמירה פלקטית בסוף השיר. אהבתי מאד את חלקו הראשון של השיר.
אריק
הארץ "יחמתני" – הדימוי הזה מחזיר אותי לאחד הסרטים המוקדמים – דוקומנטריים – שצפיתי בהם על מסך הקולנוע הרחב. שם על מסך ענק, בועל אבורג'יני או בן שבט פראי אחר את האדמה, ממש, ומזריעהּ.
לא יכלתי שלא לראות את הרפרור הבולט לשירת "טורים-כתובים" [ למשל עץ הזית של אלתרמן ] או לתפיסה הרומנטית [ כאסכולה תרבותית-היסטורית-אמנותית ] בה על הטבע הושלכו כל בעיות אנוש. [ ראה סרטים "צנועים" בהם הגיבור-הגיבורה מתמזגים במעשה אהבהבים – המצלמה מראה עצים רועדים או גלי ים ].
בכלל, התפיסה האירוטית הזו של האדמה, לטעמי מבחינה פוליטית מובהקת, מאפיינת דווקא את הצד המשיחי של המפה הפוליטית ואולי בעבר הארצישראלי שלמאה השנים האחרונות, את הכנענים, או שוב אלתרמן – נלבישך שמלת בטון ומלט.
השיר עצמו כתוב מקצועית לגמרי, ברור שהכותב ההיסטורי-הביוגרפי מכיר היטב את מלאכת כתיבת השיר. בניית המטאפורה הכללית, האירוטית כולל הניה המקטינה לארצו, כמו היא ילדה קטנה וטפשה, ש"נאנסה מרצון או שלא מרצון" ולא בגלל מחמדיה, אלא בגלל טיפשותה [ כמעט התגלגלתי למעשה דינה, בת יעקב ].
בניגוד לכותב הקודם, אינני רואה אף תום בשיר המהוקצע לעילא ולעילא הזה, נהפוך הוא. גם אינני רואה בו שמץ של אירוניה ו/או מרחק היסטורי כלשהו. הארמז לעקידת יצחק בסוף השיר בוטה וברור, במיוחד "חילוף הדמות" העתידה להיטבח.
אריק
*הניה – צ"ל הפניה
עודד ניב (נימקובסקי)
מתי כבר ניגמל מרגש האשמה? לא היינו "שולחים ידינו…" כמאמר השחוק בסוף השיר, לולא היו נשלחות ידיים אלינו…
אוהב שירה
תודה. . טוב שיש לנו שירה חברתית.
יובל
שיר חזק וטוב, המזכיר לי את שירת יחיאל חזק… משורר האבנים והשמש היוקדת והקוצים,
והארץ הכואבת. גם שפת הקינה יפה, "זהר רזי" – צירופים של שירה ארץ ישראלית. רק צריך לזכור שהארץ אינה אשמה,
אלא האנשים הפשיסטים החיים בה, כמובן, והם כנראה רוב.