קולות/ריקי כהן

יֵשׁ קוֹלוֹת שֶׁאָסוּר לָהֶם לָבוֹא אֶל סִפֵּךְ.
בַּשָּׁנִים שֶׁאַתְּ מְסַנֶּנֶת אוֹתָם אַתְּ חַיָּה
בּוֹרֵאת שָׂפוֹת מֵהֲבָרוֹת בְּרִיאוֹת.
אֶלָּא שֶׁבְּיָמִים זְדוֹנִיּים
בְּיָמִים שֶׁאַתְּ מְסַלֶּקֶת אוֹתָם
הֵם מִתְגַּנְּבִים בַּלֵּילוֹת וְתוֹבְעִים חֶדֶר
אֶת בְּגָדַיִךְ
מְעֹרִים בְּחוּשַׁיִךְ
וְכָל שְׂמִיכָה שֶׁיָּכֹלְתְּ לְהִמָּלֵט בָּהּ.
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעִים מַמְאִירִים אֵין בְּרֵירָה אֶלָּא לִכְרֹת.

ניקוד: חני צפריר

הסינון הכרחי כדי לכונן חיים. אלא שלא תמיד ניתן לסנן רשמים מערערים וקשים, ובכל
רגע נתון הם מאיימים לפרוץ את סוגר ההדחקה. כשזה קורה, המסגרת המגוננת נהרסת כליל, והאדם נשלט בידי חרדותיו, ומחפש הצלה. האם הכריתה היא פיתרון הניתן ליישום?