תורשה 2 / מיכל יקור
הַחֲגוֹרָה הַנִּשְׁלֶפֶת
הַזֹּאת
שֶׁעוֹבֶרֶת מִמָּתְנֵי
אָב לִבְנוֹ
כְּלַפִּיד מְנַצְּחִים
(כְּמוֹ גֵּן נוֹסָף
בַּשַּׁרְשֶׁרֶת);
הַחֲגוֹרָה הַנִּשְׁלֶפֶת
הַזֹּאת
עִם אַבְזַם הַבַּרְזֶל הַמְתֹעָב –
רַק מִכְנָסַי הַמֻּכִּים
צוֹנְחִים
לִתְהוֹם הַזִּכָּרוֹן
כִּמְאֻבָּן מֻשְׁחָז
קָפוּא בַּזְּמַן.
ניקוד: יאיר בן־חור
10 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
סיטואציה נוראית , החגורה המכה עם האבזם הפוצעים בעור הרגיש של הילד/ילדה , תמונה קשה בשיר המטלטל, חוויה נוראית שרבים עברו ויש להניח שעדיין לא לגמרי חלפה מהעולם. הפצע שנותר כצלקת פיסית ונפשית. תודה מיכל.
חגית מנדרובסקי
שיר חזק. לצערי מזכיר לי שכנים שגדלנו איתם. והחגורה מזרת האימה.
אביחי קמחי
מדויק, כמו סכין בלב, תיאור של אלימת מתועבת שעוצרת את נשימתי
נלה
פשוט כל כך כואב לחשוב על האנשים סביבינו שעברו את ההתעללות הזאת.
ועליך שהיה לך אומץ ויכולת לנסח אותה בשירה.
יפה שפירא
מדהים. מפעים. אני מתקשה למצוא מילים מתאימות כדי לתאר את הרגשתי. כמה אומץ צריך כדי לכתוב שיר כזה. איזה דיוק יש בו. איך מעט מילותיו מתארות עולם שלם אכזרי ומפחיד
אריק
נזכרתי בשני דברים: סיפור אחד של שבתאי, שמלמדים בכיתה ט' בדר"כ, בו הוא מתאר את ההצלפה בה זכה מאביו, והרקע הוא בעירה של אש שטן. סיפור קשה מאוד, שבשלב מסוים, משלא יכלתי להכיל תגובות של תלמידים מוכים יותר, עקב ההיסטוריה הפרטית והנוראה שלי, הפסקתי ללמד.
הבית הראשון לא מכין כלל להמשכו של השיר. הוא "מרמה" אותנו, אפילו המילה "נשלפת" מטרימה היטב את האלימות, אופיו הכמו "מדעי" עורר בי חיוך – נזכרתי בחגורה שהתגלגלה אלי מחמי ע"ה, מאז מלחמת העולם השניה עליה אני שומר מכל משמר.
אבל
הבום בפרצוף, בבית השני, הישבן התחיל להכאיב לי, האימה והחרדה, השתן הזורם ללא שליטה, הבכי הנורא, הפנים שלו המעוותים בזעם בלתי נשלט כמעט, האיום האמהי לספר לאבא וידיעת התוצאה, חוסר רצונה לנחם כי "צריך לשמור על חזית אחידה". מזלי שהתורשה והשרשור הגנטי דלגו עלי וגם על צאצאיי. אני רועד בכל מקרה של הפעלת אלימות ואיני מסוגל, גם אם ממש ארצה להכות אף אחד ואף אחת.
המבנה של השיר תואם את תכניו הקשים. הבית הראשון הכפול שמחד כתוב בשורות קצרות, אבל מאידך בשל היותו ארוך מייצר אשלליה "אפית" , מעין "היסטורית-כבדה, פילוסופית". רק בסוף השיר, שתי השורות המסכמות הופכות את "לפיד המנצחים" על פניו עם הקביעה "קפוא זמן". אש וקרח. שני הבתים בני שלוש השורות מפרקים לגמרי את סיטואצית האלימות לסימנים מטונימיים ואולי אגזים-משהו לכלל "דנוטציות" – ובכך היכלת של הקורא להטעין את הפערים בזכרונותיו, תחושותיו, חרדותיו גוברת, כלומר – דיאלוג חי ודינמי נוצר כאן באמצעות ה"עוני" הסמלי, הפיגורטיבי של לשון השיר – בין השיר לבין הקורא, הקורא – לפחות אני – מפסיק להיות פאסיבי מול הטקסט והופך אקטיבי מאוד.
לאורך השיר רק פעם אחת מופיע הדובר בלשון "אני" וזה במילה "מכנסיים". תחושת ההשפלה הנוראה של הורדת המכנסיים שוחזרה בתרבות האנושית ללא סוף. העירום [אפילו חלקי, אבל אינני בטוח ] הכפוי שהופך את האדם ל-לחיי עכוזו החוטפים מכות נוראיות פורצת במלוא עוצמתה, שוב בשל השימוש ה"נזירי" בשיר בסמל, בהצגה הריאלית לגמרי של האלימות. [ ואין זה יונתן הקטן והחור במכנסיו הידוע ].
לי אישית הזכרונות מעולם לא ירדו לתהום הזכרון, כפי שהטקסט שאני כותב עכשיו בהמשך לשירך, הם נמצאים תדיר על פני השטח.
לסכום, אינני יודע אם עליי להודות לך על השיר או לא להודות לך כיוון שעורר בי זכרונות רבים, שאינני אוהב אותם כלל. במחשבה נוספת – תודה לך. ♥
מיכל יקור
תודה לך אריק.
שמחה שבחרת להודות…מבינה את הקושי לגמרי.
חושבת, מקווה, שהיזכרות בדברים הקשים ביותר ממקום אחר, בוגר, חסון יותר, היא חשובה ותורמת.
הימנעות יוצרת מורסות פנימיות ללכ ניקוז שמרעילות את הגוף כולו.
הניתוח שלך המם אותי.
לכבוד רב הוא לי.
מיכל.
ותודה ללאה, נלה, יפה, אביחי וחגית, התגובות מחזקות ומרפאות. מיכל.
איתן.
מיכל , אני מחבק את שירך חיבוק חם.
אוולין כץ
שיר מטלטל מתאר אלימות .
הצלקות נותרות לנצח
שיר חזק ואמיץ
מיכל יקור
תודה מכל ליבי לליריקה ולמגיבים, שבחרתם לפרסם, לקרוא ולהגיב. מיכל.