שלושה שירים / יובל גלעד
זָרוּת יַעַר
וְזָרוּת עִיר
הֵן אוֹתוֹ דָּבָר.
טוֹרְפִים וְנִטְרָפִים,
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים,
בְּיַד הַמִּקְרֶה.
רָצוֹן לֹא אִישִׁי
לִשְׂרֹד בְּכָל מְחִיר
מְשַׁכְפֵּל עַצְמוֹ
בְּגוּף פֻּנְדְּקָאִים,
כּוֹפֶה עַצְמוֹ
עַל אֵיבְרֵי רְבִיָּה
בְּעוֹלָם עֵירֹם מֵרֹךְ.
כָּל שֶׁרָצִיתִי
זֶה לֹא לִרְצוֹת כְּלוּם
כְּמוֹ סִירָה רֵיקָה
שָׁטָה בַּאֲגַם צָלוּל.
*
לִהְיוֹת צִפּוֹר –
חַיֵּי הֲגִירָה
בְּלִי בַּיִת,
מָעוֹף כָּפוּי
כָּבוּל לַלַּהֲקָה
כְּדֵי לִשְׂרֹד
בְּרָקִיעַ עֵירֹם
וַחֲסַר רֶגֶשׁ
כְּמוֹ טוֹרֵף.
*
אֲפִלּוּ שַׁחַף
מֵעַל הַכִּנֶּרֶת
לֹא חָפְשִׁי,
כִּי הָאֹפֶק
מְפַתֶּה בְּיָפְיוֹ,
מְשַׁקֵּר תָּמִיד
בְּלִי הַפְסָקָה
לְכָל עֵבֶר
כְּמוֹ נְתַנְיָהוּ.
ניקוד: יאיר בן־חור
10 תגובות
דן אלבו
אהבתי.
רחל בכר
חדוות הקיום אבדה, מעתה ואילך זו מלחמת הישרדות ובמלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים.
אור א
שלושתם נהדרים וקולעים ללב
שלושתם מדברים על הפרט בראייה מכניסטית חסרת בחירה
עשירים ועניים ביד המקרה
רבייה כהכרח הישרדות
נדידה כבולה ללהקה
חיים בשבי אופק מתעתע
ואז אני שואלת את עצמי – איפה הרצון האישי?
והתשובה: להיות סירה ריקה באגם צלול.
ובמילים אחרות, לא לבחור, לא לחתור, לרצות כלום
שוב להיות נתון לחסדים חיצוניים
ייאשת, חבר
יובל
תודה דן, ותודה אור – לא אני ייאשתי – זה העולם אשם (ומצביעי נתניהו).
הרצון האישי בא לידי ביטוי במקרה שלי כנראה בכתיבת שירים נגד הקיום.
אור א
אם כך, האגם הצלול הוא השירה
ושלך אכן צלולה
אהבתי
סיווי
שירים עצובים. אפילו ציפורים לא חופשיות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
אובדן החופש, טורפים ונטרפים, סוג של יאוש או אולי אפילו אובדן התמימות, שירה יפה וכואבת. תודה
יובל
תודה סיווי, לאה צבי ורחל. כן, תקופה פסימית, אבל האנושות כבר יצאה מתקופות רעות. גם מפאשיזם.
בכל זאת קצת אופטימיות – קורא עכשיו ממואר של ג'ון באנוויל על פראג, בין השאר
על אמנים ששרדו את תקופת מסך הברזל והדיקטטורה הקומוניסטית. אפשר למצוא חופש גם במגבלות,
ולהיאבק כמיטב היכולת.
זיוה גל
כל כך מזדהה.
לכתוב בעדינות את האכזריות.
הטבע, הנוף שמרומם את הנפש
אותו טבע
שגם טורף אותה.
אריק
הטריפטיך הזה, הטרויקה הזו לטעמי היתה מוצלחת הרבה יותר ללא השיר הראשון. השיר הראשון הוא מעין "פתיח" או אולי "אקדמה"/הקדמה ושמא פרולוג?
כך או אחרת, הוא מעלה על פני השטח את ה- סאבטקסט שבשני השירים, לטעמי גם כופה קריאה מסוימת על הקורא, ואכן, בשל השיר הראשון כמו הציפור הכפויה לנדוד, הקורא אינו מסוגל כמעט, או רק במאמץ מסוים, להשתחרר מכפיית המשמעויות ה"בוטה" בשיר הראשון.