שושנה / מוריה רוזנבלום
הַלַּיְלָה מַתִּי בִּשְׁנָתִי
שׁוֹשַׁנַּת מָוֶת לְבָנָה שׁוּב פָּקְחָה אֵלַי עַיִן מָשְׁכָה
תַּחְתֶּיהָ שׁוֹשַׁנַּת דַּם חַיַּי לָחֲשָׁה בְּלִבִּי צְרִיבָה אֲדֻמָּה עֵרָה
אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו כְּבָר לֹא מְסֻכָּן לֹא יַהֲרֹג אוֹתָךְ
הֵיכָן שֶׁלֹּא נוֹלַד לָךְ בְּכִי נוֹלְדָה דַּלֶּקֶת
אַתְּ מֻכְרָחָה לִגְלֹף אוֹר מִכָּל אֶחָד מִן הַפְּצָעִים כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי שׁוּב לָלֶכֶת
ניקוד: יאיר בן־חור
10 תגובות
רחל מדר
מוריה הי, אני אוהבת את השושנה כסמל שאת משתמשת בו פעמיים: שושנת מוות ושושנת דם חיי.
השיר נקרא בדהרה. אין פיסוק ואין אוויר לנשימה. המבנה הזה מתאים למה שמרגישה הכותבת, שאינה יכולה לנשום, היא נחנקת ואולי כבר על סף מוות.
רחל בכר
איפוק רב הסתמן לאורך כל חיי הכותבת ושליטה עצמית גבוהה, אך עד אנא?
סוף סוף מותר לבכות לפרוק את המשא העצור בגוף.
הרי כבר נאמר נפש בריאה בגוף בריא והגיעה העת לנקז את הרעלים על מנת להבריא.
אהבתי מאד את מוטיב השושנה הלבנה שהזכירה לי את האור הלבן כשחוצים את קו החיים, אבל השושנה האדומה עדיין מבשרת חיים ומשאירה מקום לאופטימיות.
מוריה רוזנבלום
הי רחל, תודה לך על פירושך היפה והנוגע לשיר. על שפרשת מניפה להבנתו בקשב קרוב.
רחל בכר
צ"ל עד אנה.
דן אלבו
אהבתי, בבית השלישי מאירה תקווה גדולה,
"אַתְּ מֻכְרָחָה לִגְלֹף אוֹר מִכָּל אֶחָד מִן הַפְּצָעִים כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי שׁוּב לָלֶכֶת". בכל זאת יש דרך אל התנועה וההליכה.
מוריה רוזנבלום
תודה דן, על התנועה והתקווה
אריק
קראתי ונזכרתי בשיר "שני שושנים" https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=779. זכרתי גם את ספרו של שיץ – שושן אדום שושן לבן, וחזרתי לשיר שלך.
הוא דרמטי מאוד, מפעיל את השדות הסמנטיים סביב המילה שושן [ לילי ]' ללא העמקה ממשית בם והצבעים של מוות ושל חיים. של היעדר ושל פצע – בכי .
לא הזדהיתי וגם לא אהבתי את השיר. לטעמי הטיפול בשני הסמלים הללו, שההיסטוריה שלהם ארוכה [ להזכיר את שיר השירים, מלחמת השושנים בהיסטוריה האנגלית, או מדוע נקרא השושן – שושן, ] הונמך ורודד למתווה של חיים-מוות [שאינו מוות], דלקת – טיפול נפשי, והסיום הכמו ארס-פואטי או מעין עצה לשחקן, כיצד לטפל בזכרונותיו, ככלי מקצועי.
אני נזכר בשיר הנפלא של זלדה – כל שושנה על מורכבותו הנפשית, התיאולוגית והמסטית.
מוריה רוזנבלום
תודה אריק על קריאתך ועל הכנות. לתחושתי, נגעת דרכה בקצוות מהותיים בחויית החיים, שאולי כולנו נעים ביניהם בין לידתנו למותנו. בגוף, נפש ומעלה מכך. כל הטוב לך
איתן.
חזק!!!
מוריה רוזנבלום
תודה לך איתן