.
שיאו של השיר הינו שורת סיום השיר שהיא מטאפורה, חזרה ובנויה כתקבולת, שצלעה הראשונה היא אוקסימורון דרמטי ועז, בטח בהשוואה לשלושת הפריטים שצויינו קודם לגן והצלע השניה המציינת את הטבעי לשקט. שתיקה.
שם השיר, אבדה, והשורה הפותחת "חסר" צובעים את שורות 2 ו- 3 בסימן של אבדה או חסר, אבל לאמיתו של דבר, מקום החניה, פנוי, יש זוג מבוגר על ספסל, הרחוב עצמו ריק [ עוד סוג של אוקסימורון, שהרי אינו באמת ריק: יש זוג זקנים ויש ספסל ].
מכאן אולי יש לקרוא אחרת למשל את השורה השניה. אחרי המילה פנוי מופיע הסימן נקודותיים, כלומר פירוט, הסבר, דיוק "בודד". מטאפורה או ציון עובדה? אולי מציג טענה אחרת או תמונה אחרת לגמרי מהמחשבה המושפעת משם השיר ומהגררות אחרי המילה "חסר" הבאה מאותו שדה סמנטי של "אבדה". בתוך כל שאר המקומות יש מכוניות, רק מקום חניה אחת פנוי, והוא בודד לא כמציאות חיים [מטאפורה] אלא כיחס מתמטי בין פרט לבין קבוצה.
לא כל שכן השורה השלישית שהיא ציטוט של אחת מהתמונות הכי קיטשיות שיש: "זוג זקנים על ספסל" https://did.li/zekenim, והיות הרחוב ריק, מציינת אולי את בדידות הזקנים [ הקבלה משתמעת למצב "מקום החניה" ], מהי האבדה?
מכאן עולה, שפתיחת השיר, שכל כולה מדברת על מוסף השבת החסר וססיום השיר, השקט שחזר לשתוק הם המסגרת או העקרונות [הנוסחה?] על פיה/ם יש לפענח את השיר. שם השיר הוא כמובן מפתח נוסף, אם כי לאור קריאת השיר, לפחות כפי שאני קורא אותו, כותרת השיר היא כותרת מתהפכת, ואולי אירונית. מהי האבדה באמת? היות השקט שזעק שקט ששוב שותק? ר"ל, האבדה היחידה, אם כך בשיר, היא היעדר הקול, היעלמותו. קולו של המוסף, קולן של מכוניות, קולו של הרחוב וקולו של השקט.
לי לא ברור כמו לרחל בכר, קודמתי, אם יש בשיר כאב. איני חש בו כלל. יש בשיר, מהיותו אירוני בשל הכותרת המתהפכת, איזו משמעות חמקמקה שחותרת תחת המשמעות הגלויה, לכאורה [שאף היא אינה ברורה דיה] .
בדידות לשמה..
מתחיל עם מוסף העיתון החסר העיתון של שבת
, משם אל מקום החניה הבודד.
עובר אל זוג המבוגרים ברחוב רי'ק
ומסים בשקט הזועק ששות'ק
שיר הבנוי על אוקסימורונים זועקים.
11 תגובות
רחל בכר
אוי, כל כך הרבה כאב במעט מילים.
נהדר.
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודה רבה, רחל
אריק
.
שיאו של השיר הינו שורת סיום השיר שהיא מטאפורה, חזרה ובנויה כתקבולת, שצלעה הראשונה היא אוקסימורון דרמטי ועז, בטח בהשוואה לשלושת הפריטים שצויינו קודם לגן והצלע השניה המציינת את הטבעי לשקט. שתיקה.
שם השיר, אבדה, והשורה הפותחת "חסר" צובעים את שורות 2 ו- 3 בסימן של אבדה או חסר, אבל לאמיתו של דבר, מקום החניה, פנוי, יש זוג מבוגר על ספסל, הרחוב עצמו ריק [ עוד סוג של אוקסימורון, שהרי אינו באמת ריק: יש זוג זקנים ויש ספסל ].
מכאן אולי יש לקרוא אחרת למשל את השורה השניה. אחרי המילה פנוי מופיע הסימן נקודותיים, כלומר פירוט, הסבר, דיוק "בודד". מטאפורה או ציון עובדה? אולי מציג טענה אחרת או תמונה אחרת לגמרי מהמחשבה המושפעת משם השיר ומהגררות אחרי המילה "חסר" הבאה מאותו שדה סמנטי של "אבדה". בתוך כל שאר המקומות יש מכוניות, רק מקום חניה אחת פנוי, והוא בודד לא כמציאות חיים [מטאפורה] אלא כיחס מתמטי בין פרט לבין קבוצה.
לא כל שכן השורה השלישית שהיא ציטוט של אחת מהתמונות הכי קיטשיות שיש: "זוג זקנים על ספסל" https://did.li/zekenim, והיות הרחוב ריק, מציינת אולי את בדידות הזקנים [ הקבלה משתמעת למצב "מקום החניה" ], מהי האבדה?
מכאן עולה, שפתיחת השיר, שכל כולה מדברת על מוסף השבת החסר וססיום השיר, השקט שחזר לשתוק הם המסגרת או העקרונות [הנוסחה?] על פיה/ם יש לפענח את השיר. שם השיר הוא כמובן מפתח נוסף, אם כי לאור קריאת השיר, לפחות כפי שאני קורא אותו, כותרת השיר היא כותרת מתהפכת, ואולי אירונית. מהי האבדה באמת? היות השקט שזעק שקט ששוב שותק? ר"ל, האבדה היחידה, אם כך בשיר, היא היעדר הקול, היעלמותו. קולו של המוסף, קולן של מכוניות, קולו של הרחוב וקולו של השקט.
לי לא ברור כמו לרחל בכר, קודמתי, אם יש בשיר כאב. איני חש בו כלל. יש בשיר, מהיותו אירוני בשל הכותרת המתהפכת, איזו משמעות חמקמקה שחותרת תחת המשמעות הגלויה, לכאורה [שאף היא אינה ברורה דיה] .
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודה על הדברים
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודה רבה על הפרסום והתגובה!
רון גרא
בדידות לשמה..
מתחיל עם מוסף העיתון החסר העיתון של שבת
, משם אל מקום החניה הבודד.
עובר אל זוג המבוגרים ברחוב רי'ק
ומסים בשקט הזועק ששות'ק
שיר הבנוי על אוקסימורונים זועקים.
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודה רבה, רון
איתן קלינסקי
כואב ! כואב !! כואב !! ואני מוצא עצמי חןזר אל השיר פעם שניה, םפעם שלישית, פעם . . .
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
איתן, מודה לך מאוד
לאה צבי (דובז'ינסקי)
הבדידות זועקת, שיר קשה, כתוב נפלא !!
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודה רבה-רבה, לאה!