חפצים על פרק היד/תמרה אור סלילת

1
צָמִיד פְּלַסְטִיק וָרֹד : נְקֵבָה, 3.300 ק"ג,
הַשְּׁלוֹשִׁים בְּיוּלִי, 1986, 08:30, רְסִיס חַד
זִכָּרוֹן מֵאוֹתוֹ רֶגַע מְקֻדָּשׁ שֶׁל בְּרִיאָה:
תִּינֹקֶת, יַלְדָּתִי , "לֹא לְהַאֲמִין
אֵיךְ גָּדַלְתְּ", אִמָּא לִטְּפָה וְנָשְׁפָה,
רַק הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ אֲנָחָה

2
הַשָּׁעוֹן שֶׁלְּךָ, בְּנִי, לַנֶּצַח לוֹפֵת
אוֹתוֹ רֶגַע חֲשׂוּף שִׁנַּיִם
שֶׁל פְּרִימָה וּקְרִיעָה,
מֵעֵבֶר לְכָל תִּקּוּן, חַיֶּיךָ
זוֹלְגִים לִבְרֵכַת אַרְגָּמָן עָמֹק
מְנַצְנֶצֶת לְצַד רֹאשְׁךָ.

ניקוד: חני צפריר

שני הבתים מנוגדים לחלוטין, אך שניהם מתארים רגע שבו החיים משתנים.
הבית הראשון מספר על הולדת תינוקת, אותו "רגע מקודש של בריאה", כפי שהכותבת מכנה זאת. מבחינתה, נקודת המבט משתנה לחלוטין. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וגם החפצים הדוממים מקבלים משמעות סמלית.
הבית השני מספר על רגע אחר שבו החיים עומדים מלכת, כמו השעון שנעצר ברגע הפרידה מהבן, בקץ החיים שלו, של משפחתו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה