השמיכה שהרגיזה אותי / ענת קוריאל

מאז חליתי נתקלתי בהמון אנשים שלא שמעו על מחלת הפרקינסון או שיש להם בראש תמונה של אדם רועד שכל התה נשפך עליו וצריך לדחוף אותו למכונת כביסה שיֵצא כמו חדש. למעשה, רוב החולים לא רועדים ולמחלה תסמינים שונים ומגוונים. התסמין המשונה ביותר בעיניי הוא חלימת חלומות פעילים ורגשיים־אמוציונליים. כשהייתי בריאה הייתי חווה את החלומות שלי כאילו אני צופה בסרט, גם כשהייתי דמות בעלילה עדיין המעורבות שלי הייתה מוגבלת – והיום מעורבותי חסרת גבולות. בחלום אני יכולה ללכת מכות עם חבורת גנגסטרים ולתת בוקסים באוויר מתוך שינה, אני יכולה לחלום שאני גננת ולפצוח בשיר ילדים שמעיר משנתו את גיא בעלי.

לכאורה הגוף שלי הולך לישון, ולמעשה נותרים בו חלקים בלתי אפשריים לכיבוי. השלווה הנוחתת על אדם בריא ברגע שעיניו נעצמות היא לא נחלתו של חולה הפרקינסון, כי הוא נשאר פעיל גם בשנתו. לא אחת יוצא לי להרהר בסרט ״שושנת קהיר הסגולה״. בסרט הגיבורה נמלטת שוב ושוב לבית הקולנוע כדי לברוח מחייהָ עד שכוכב הסרט יוצא אליה מהמסך כדי להכירה. כשאני עומדת להירדם, נדמה לי שתכף איכנס לתוך מסך, ואין לי מושג באיזה מצב אחזור ממנו.

החלומות הפעילים הללו סוחפים את החולה באופן טוטלי והוא לא מסוגל להגיד לעצמו בתוך החלום, ״זה כלום, זה רק חלום.״

המחשבה שאני לא באמת יודעת איך אני מתנהגת בלילה מטרידה אותי כי היא נותנת לי תחושה שאני לא מכירה את עצמי. נוסף על כך, התלות שלי בבן זוגי גוברת כי רק דרכו אני יכולה להבין מה עבר עליי כשישנתי והוא המפתח היחיד לפענוח הנפש שלי בשעות השינה.

סיכמתי עם גיא שבכל בוקר יאמר לי מה ראה אצלי בלילה, הוא ישתף אותי וכך יעזור לי להעמיק את ההיכרות שלי עם המחלה.

בבקרים הבאים אמר לי גיא: ״עבר עלייך לילה שקט,״ ואני קיוויתי בליבי שהתסמין הזה חלף, אך במהרה התבדיתי. בלילה הבא עשיתי תנועות ריקוד מתוך שנתי וגיא שאל אותי בבוקר אם בחלום השתתפתי במסיבת דיסקו. זה לגמרי התמיה אותי, הלוא כמו לכל חולי הפרקינסון גם לי יש בעיות תנועה – אז איך ייתכן שבלילה אני מפזזת כנערה בריאה ואנרגטית? אני זזה, מניפה ידיים בלי שום מגבלה, ואז אני מתעוררת למציאות אחרת לגמרי.

הסתירה הזאת נראתה לי חסרת היגיון. הרגשתי שנדרשת חקירה מעמיקה.

לילה אחד חלמתי שאני שוכבת על כר דשא ונהנית מהשקט וממגע הצמחייה על גבי. פתאום צץ חתול תוקפני. העיניים שלו היו מכווצות והגב מקומר – כל כולו דרוך לקרב. הבטתי בו ישר בעיניים, והוא זינק לעברי כדי לתקוף. תפסתי בזריזות איזה חפץ וזרקתי עליו כדי להרחיקו ממני, ואז נשמעה חבטה. גיא ואני התעוררנו בבהלה. התברר שזרקתי לעבר החתול הדמיוני את הטלפון הנייד שלי, שעכשיו היה מוטל על הרצפה וזגוגיתו מרוסקת. סיפרתי לגיא את החלום והוא אמר בנימה של הומור: ״מזל שלא זרקת את הטלפון עליי, זה בטח היה כואב.״ הוא חזר במהרה לישון ואני המשכתי להרהר במה שעלול היה לקרות, יכולתי לזרוק עליו את קופסת התכשיטים הכבדה והמתכתית שנחה על השידה שלידי. טוב שאני לא סורגת, עוד הייתי תוקעת לו מסרגה בנחיר.

אז כמו שבסיפור ״היפהפייה הנרדמת״ הרחיקו מהגיבורה חפצים חדים ומסוכנים שלא תיפגע, התחלתי גם אני להחביא כל דבר שחשבתי שעלול לפגוע בי ובסביבתי: חפצים שבירים כבדים או חדים, שקיות ניילון שעלולות להתחפש בחלום לכובע, ועוד כהנה וכהנה. יצרתי סביבה מוגנת וקיוויתי שהיא תרגיע אותי ותגרום לי להפסיק ״לשחק את החלום״. מכיוון שגיא ששנתו עמוקה יחסית, לא יכול לראות ולשמוע כל מה שקורה לי בלילה, התחלתי לפקוח עיניים בבקרים ולדלות רמזים על התנהגותי בלילה דרך השינויים בחדר.

צלצלתי לאילנית חברתי מעמותת הפרקינסון. לה יש תשובות לכל דבר, והיא יודעת בדיוק מאילו תסמינים כל אחד סובל. לאילנית יש בראש יומן מעקב עב־כרס. סיפרתי לה מה שעובר עליי בלילות והיא אמרה לי, ״אל תזוזי, אני כבר טסה אלייך על הקלנועית שלי, תרדי למטה בעוד עשר דקות, נעשה רונדלים ונדבר.״ כשהגיעה הציעה לי לנהוג במקומה, אך סירבתי כי בפעם הקודמת שנהגתי בקלנועית שלה, ניווטתי בהצלחה ישר לתוך שיח. היא הכינה כריך טבעוני במיוחד בשבילי, כי "בטלפון נשמעתי לה רעבה. הכריך היה טעים ועסיסי, בלעתי אותו כמו חיה מורעבת.

בפגישה הזאת נודעו לי שני דברים: שבעבר גם היא חוותה חלומות פעילים אך זה חלף, ״כנראה הם עברו אלייך,״ צחקה. ושאחד החברים מהעמותה סובל מאוד מהתסמין הזה. היא לא גילתה לי את שמו כי זה לא דיסקרטי, לדבריה, אבל היא מוכנה לתת לי רמז: ״כובע צמר ירוק״.

*

יש לנו חבר בעמותה ששמו עמוס והוא תמיד חובש כובע צמר, אבל הוא כלל לא ירוק. צבעו חום כהה, אני פוגשת אותו בימי שלישי, בפעילות של הסניף, הוא מהחברים שמגיעים תמיד מוקדם. מדי פעם בפעם משתתפים נוספים חובשים כובעים, אך לא על בסיס קבוע (חוץ מזאת שחובשת תמיד כובעי מלכת אנגלייה). הפעילות הקרובה מתוכננת להתקיים בעוד יומיים שנראו לי עכשיו ארוכים במיוחד, וכל הזמן ראיתי כובעים מול העיניים: אצל השכנים, אצל הירקן ובכל מקום. לא שמתי לב שכל כך הרבה אנשים חובשים כובעים, אמרתי לעצמי.

יום שלישי הגיע סוף־סוף, ענדתי את עגילי הכסף החדשים שלי, עבודת יד עדינה של אומנית צעירה, ויצאתי מהבית. הגעתי לפני הזמן וראיתי מייד את עמוס עסוק בלהעמיס על צלחתו עוגות ועוגיות בשלל צורות וצבעים. כובעו החום מונח על ראשו כרגיל. היה גם מתמודד חדש שחבש כובע בוקרים שחור עם שרוך ונראָה כמי שיצא מתוך מערבון. ניגשתי לעמוס ושאלתי אותו ישירות: ״תגיד, איזה צבע הכובע שלך? הוא נראה לי חום אבל אולי התאורה מתעתעת.״

״הכובע שלי דו־צדדי,״ אמר בהתלהבות של ילד, ״כרגע החום בחוץ והירוק בפנים, ועל זה נאמר, 'אל תסתכלי בקנקן',״ צחק. ״בכל מקרה, אני אוהב בעיקר את הצד החום.״ כששאל אותי איך אני מרגישה, ניצלתי את ההזדמנות לספר לו על החלומות שפוקדים אותי, כאילו המיטה שלי היא במת תיאטרון.

עמוס אמר לי שהוא מומחה בתחום וסיפר שהתופעה החלה אצלו הרבה לפני הסימנים המוטוריים הראשונים, עוד לפני שהוא בכלל אובחן. את החלומות הראשונים הוא זוכר בצלילות רבה. בראשון הוא ישב עם חברי ילדות ליד פסי רכבת, כל אחד הוציא מתיקו מאכלים טובים, והם התיישבו לעשות פיקניק, אכלו ושתו ונהנו. לפתע שמע את הרכבת מתקרבת במהירות וידע שהוא חייב לקפוץ ולהציל את עצמו. הוא זינק ממקומו והתעורר מייד עם כאב חזק בברך. הוא מצא את עצמו שכוב על הרצפה. הברך התנפחה ובמשך כמה שבועות סבל מכאבים עזים. הוא לא ידע להסביר לעצמו את מה שקרה. חשב שאולי הוא מדחיק במהלך היום דברים שמפריעים לו והם מתפרצים בלילה.

בפעם אחרת הוא חלם שמישהו זר מתנפל על אשתו ומתחיל לחנוק אותה. הוא היה מוכרח למהר ולהציל אותה ואז התעורר לקול הצרחה שלה: ״תעזוב אותי, אני נחנקת.״ הוא גילה בזעזוע כי הידיים שלו לופתות את צווארה של אשתו וחונקות אותה. אחרי האירוע הטראומטי הזה הוא הרגיש כמו מפלצת ולא נותרה להם ברירה אלה להתחיל בבירור רפואי.

חזרתי הביתה ובליבי מחשבה: אנחנו חולי הפרקינסון יצירתיים במיוחד והחלומות שלנו נותנים דרור לדמיון, ואנחנו ממחיזים מחזות נפלאים וחזקים, אך אבוי, הגוף שלנו לא משתחרר מהראש במהלך השינה כמו אצל אדם בריא, והוא מגיב כאילו אנחנו חיים את החלום.

טוב, הגיע הזמן לישון.

הסרתי את עגילי הכסף והנחתי אותם לצד הכיור במקלחת. נכנסתי למיטה ונרדמתי מייד. באמצע הלילה התעוררתי ישובה על הכורסה בסלון בלי לזכור שעברתי אליה. ראיתי על השולחן פיסות נייר תלושות מכווצות כמו עיסה. תהיתי אם אני עשיתי את זה. חזרתי למיטה.

בבוקר גיא אמר לי שבלילה רבתי עם השמיכה, ״נראה היה שהיא ממש מרגיזה אותך.״ לא זכרתי דבר. עגילי הכסף שזכרתי שהנחתי בצד הכיור נעלמו. חיפשתי אותם בכל הבית, פתחתי מגירות והפכתי אותן, ניערתי כריות והדלקתי פנס כדי לשפוך אור מתחת לרהיטים… זו הייתה תעלומה שציערה אותי, כי רק עכשיו קניתי את העגילים הללו ולא הספקתי ליהנות מהם. האשמתי את גיא בהיעלמותם, בטח עשה סדר ומצא להם בהיסח הדעת מקום ״טוב״. נכנסתי שוב למקלחת בחיפושים נואשים, ועיניי נתקלו בפח השחור שלתוכו אני זורקת צמר גפן להסרת איפור ואריזות תמרוקים ריקות. פתאום הכתה בי הידיעה שהפח הזה הופיע בחלום שלי. בייאושי שפכתי אותו על הרצפה ומייד נשמע צליל מתכתי, ״עגילי הכסף היקרים שלי… זרקתי אותם במו ידי לפח.״