הומור של קברן / רונית ליברמנש ורדי

נשרים. נשרים שחורים, משחרים לטרף. נשרים מקשישים, שחורים-לבנים על שתיים, מדדים במגושם לעבר אופניים מיושנים ללא הילוכים ומרגע שעולים עליהם הם מדוושים בנמרצות מפתיעה לעבר אבלים הלומים, חילוניים, שבוהים בחלקת הקבר הטרייה בניסיון לקושש שטרות תמורת תפילה. הטרף הקל שלהם בעירנו לשעבר הם על פי רוב זוגות או משפחות דלילות אוכלוסין בגיל העמידה, שזה עתה שכלו אב או אם.

מכל מקום, עשור לאחר ששכלתי אב אהוב עקרנו בקיץ האחרון לצמיתות מעיר הולדתנו החפורה ודורסת כל אזרחיה, ללא הבדל דת או מין. העיר שבותרה לה יחדיו והקיאה מתוכה את סרבני זיהום האוויר והנפש, שקצו בסלאלום הרב יומי המתיש כביש-מדרכה לשעבר-כיכר מבותרת-גדרות וחפירים. בחרנו להתגורר במושבה רוגעת יחסית (כמיזנתרופים מעצם טבענו, נלין גם נלין בינינו לבין עצמנו על הכנעניים הנבחנים שרובצים דרך קבע בחצרות הקדמיות או על גינת המשחקים לפעוטות שהוצבו בה מכשירי כושר שנועדו למבוגרים, אבל ההורים במושבה שהפנימו כהלכתה את הנורמה מקדשת הילודה הרווחת בקרב אדוני ארצנו הפקיעו בשמה לטובת הפעוטות את מכשירי הכושר וכך אנו נאלצים לפקוד את המכשירים כשהנ"ל שוהים במוסדות המתקנים או מרחיקים לכת למתקן אחר) – והתיישבנו בבית ששוכן מהלך מאה צעדים ממסלול הליכה מרהיב בחיק הטבע, שבעברי האורבני  נהגתי לכנות אחו.

 מדי יום ולפעמים פעמיים ביום, אנו צועדים בצוותא או בנפרד במסלול הארוך. שביל העפר הסמוך לביתנו מוביל אותנו לעבר העצים העבותים והעתיקים ומשם לשביל נוסף ההולך וסובב לעבר ההר במרחק ולאחריו, ממש אחרי הסיבוב, מקדם את פנינו בית העלמין. בית העלמין הכפרי תחום בגדר צנועה שאיננה אוטמת דבר ולא בחומת אבן, כך שהצעידה צפונה מאפשרת להתבונן בחלקות קבר חדשות או לעיין בכיתובים על גבי המצבות, חלקן מקושטות, תחביב חדש שפיתחתי, מבלי להחריד את שלוות המבקרים הספורים או השוכבים מתחת לשיש. לפני כחודש, כשהימים החלו להתקצר, צעדנו בצוותא במסלול הקבוע ולפתע ראיתי סמוך לבית האבן הקטן במרכז בית העלמין, חתולה מפוארת.

"מה עושה כאן חתולה?" שחתי לתומי.

"אתם רוצים חתולה?" נעניתי על ידי גבר שרבץ על ספסל אבן סמוך למבנה הקטן ומיהר להתיישב, דמות שלא הבחנתי בה קודם לכן בגלל שעת בין הערביים.

הגבר קם לקראתנו והחלה להתגלגל שיחה. בתחילה בענייני חתולים והאכלה בשימורים ולאחר מכן סיפר האיש שהוא קברן ומדי פעם נוהג ללון בבית הקברות.

 "אין לי רכב ולא תמיד יש לי כוח לצעוד קילומטרים ברגל לתחנת האוטובוס", הסביר.

"ואתה לא מפחד?" תהה בן זוגי.

"תגיד, בבית שלך אתה מפחד לישון?" השיב הקברן תשובה ניצחת. "לא, נכון? אז זה הבית שלי כבר עשרים שנה ואני לא מפחד".

נפרדנו לשלום כידידים והמשכנו בדרכנו. בשבוע שעבר ניצלנו את מזג האוויר החמים לאחר מטחי הגשם ויצאנו להליכה. כמה מאות מטרים לפני בית הקברות, הבחנתי בקברים טריים שזה עתה נכרו. "אולי נמשיך כדי לא להפריע לו?" תהה בן זוגי ואני הנהנתי, אבל ידידנו החדש הניח מידו את

את החפירה, הסיר את הקסקט ובירך אותנו לשלום.

"אני רואה שיש הרבה עבודה", ציין בן זוגי.

"כן!! ברוך השם", השיב העובד המסור וכשירד לסוף דבריו, פרץ בצחוק.

ובלבי איחלתי לאיש היקר הזה, שמאכיל חתולים מפתו ומטוּנָתו, חיים ארוכים וטובים.