שירים / רות גלעד
*
נוֹלַדְתִּי מִצְּעָדֶיהָ הַפְּצוּעִים
שֶׁל חַיָּה שֶׁנִּצּוֹדָה
וְנוֹרְתָה,
מִמַּבָּטָהּ הַקָּפוּא,
מֵהַיְּבָבָה הַנְּטוּשָׁה.
נַחַל כָּחֹל
גִּדֵּל אוֹתִי
לִמֵּד אוֹתִי אֶת שְׂפָתוֹ
הוֹרִישׁ לִי אֶת מַבָּטוֹ
*
הַשָּׁמַיִם הָיוּ
כְּמוֹ דֶּלֶת כְּחֻלָּה
שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּחַ
לַעֲבֹר מִבַּעֲדָהּ
וּלְהֵעָלֵם.
*
בְּסוֹף הַקַּיִץ
נִשְׁאַר רִמּוֹן שָׁחֹר אֶחָד
חָבוּי בֵּין הָעֲנָפִים,
לֹא נִקְטַף
לֹא נָשַׁר
מְכֻנָּס בְּעֶלְבּוֹנוֹ הַשָּׁחֹר
בַּמָּוֶת הַמְּבֻיָּשׁ
הִזְכִּיר לִי
עַד כַּמָּה
יוֹתֵר מִכֹּל חָשַׁשְׁתִּי
כָּךְ לְהִוָּתֵר.
*
אִישׁ הוֹלֵךְ עַל גֶּשֶׁר
גָּבוֹהַּ מֵעַל לַכְּבִישׁ
מִתַּחַת לָעֲנָנִים
כְּאִלּוּ לְתֻמּוֹ
הוּא הוֹלֵךְ
לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם.
*
אֶחָד אֶחָד הֵם כָּבִים
הָאוֹרוֹת,
שְׁבִיל נֶעֱלָם
גִּבְעָה קוֹרֶסֶת
פָּנִים שֶׁאָהַבְתִּי
כְּמוֹ פָּנָסִים רְחוֹקִים
וַאֲנִי נִצְמֶדֶת חָזָק
לְאוֹר אֶחָד
שֶׁלְּפָחוֹת הוּא לֹא יִכְבֶּה.
*
שֶׁתִּפָּסֵק כְּבָר יִלְלָתוֹ
שֶׁל הַכֶּלֶב בַּחוּץ.
בִּכְיוֹ הָעֵירֹם
הַנּוֹבֵחַ
זָב דָּם
מְשׁוֹטֵט בְּחַדְרִי
עוֹד מְעַט הוּא יִגַּע
בִּרְצוּעוֹת הַמַּחְסוֹם שֶׁשַּׂמְתִּי
לִילָלָה אַחֶרֶת,
דּוֹמָה.
*
וּכְמוֹ חֹטֶר יָרֹק
שֶׁל עֵץ נִשְׂרָף
אֲנִי חוֹבֶקֶת עַכְשָׁו
אֶת עֲנָפָיו הַשְּׁחֹרִים
שֶׁל עֲבָרִי הַמְּפֻחָם.
14 תגובות
אביחי קמחי
שיר אניגמטי מסקרן מאד, בזרימה יפה בין השורות והבתים. , נתון ליותר מפרשנות אחת ואניי רואה בו שיר של הישרדות
חגית זוהרה מנדרובסקי
מחרוזת שירים יפהפיים מרגשים נוגעים עמוק, דימויים שתת המודע משקף מעל פני המים על מנת שהדוברת בשיר תוכל לנשום ולחיות ממקום מרווח יותר, לצד הצורך ההשרדותי של עבר פצוע. כקוראת אני רוצה לקרוא עוד, לחוות עוד ולגלות יותר. תודה על שירה איכותית ומיוחדת.
רחל בכר
מחרוזת שירים מעניינת ומתבקש לתת את הדעת על החוט המקשר ביניהם.
התרשתמי שהצבע הכחול מאד משמעותי בחיי הכותבת, אולי הסמל היחיד לאופטימיות זהירה, ומכאן הסקתי כי בשיר הראשון, מעז יצא מתוק.
החיה (כלב) שמופיע בבית הראשון בתור חברו הטוב של האדם, מעורר לפתע חששות ואולי גם פחד המערער את יסודות הנאמנות ההדדית והיבבה מלמדת על נטישה, היא נשמעת מבחוץ.
הפחד שהיא תחדור את קירות הבית והלב חזק ואם להתייחס לאמונה הרווחת שכלב מייבב כשהוא חש במוות מתקרב של בעליו.
השירים הבאים הם בנימה מאד פסימית הצבע השחור משתלט ככל שמתקדמים בקריאה ואפילו הרימון או הדם האדום, סמל החיים משחירים.
היו ניצנוצי אור באמצע החיים, אך גם בהם הכותבת אינה בוטחת, כי הם כבים יחד עם התקוות.
לוותה אותי תחושה של חרדה אשר הקושי להתגבר עליה נחלש.
שירים מאד קשים ויפים. לא נגעתי אפילו בקצה הרגש שהם עוררו בי ואני פוחדת להתחרבש עם כל הפרשנויות שלי.
איתן.
לערגה ערב טוב
צר לי שכתבת בוסריות כל שירה של משוררת , שהכרתי את שיריה ב"דבר" ,זגרונו לברכה, וב"עיתון 77" , שייבדל לחיים ארוכים, "מאזניים" לא יפרסם שיר בוסרי. צר לי על קביעתך הנחפזת. וגם כאן באתר קראתי שיר , שלא היתה הצדקה להדביק לו את התווית בוסריות.
ערגה
שירה בוסרית אך יפה.
אריק
האם השירים הללו הינם "מחזור שירים" המתחיל בלידה ומסתיים במוות. מתחיל בהיעדר ומסתיים באיזו תקווה? חוטר ירוק.
השירים למעט שיר אחד בו "איש אחד" מופיע והולך לשמים [כמו אליהו הנביא או הבודהה] הינם שירים לטבע ולתופעותיו – לצבעי הכחול, השחור, הפיח ואדום כמטאפורה – דם והירוק המשמש כתקווה [כמו הכחול – שמים ונחל!] ולאור החוזר ומופיע.
האם זה "עברי המפוחם" – הנחל שגידל אותי, האיש [לא יכול שלא להיזכר בספרו של ישעיהו קורן מדרגות לשמים, ] שהולך לשמים [אבל לא כמו יעקב שרק ראה את העליה והירידה מהשמיים].
הפתיחה והסיום מחזירים אותי להיסטוריה היהודית של 1939- 1945, בעיקר מ- 1941 עת הוחלט על "הפתרון הסופי".
לצערי לא הצלחתי לחוש תקווה בחוטר הירוק. המלים הבולטות לאורך השיר הן של השמדה, אלימות, כאב, דם, אבדן אהבה [ פנים שאהבתי] התרסקות תבל. מול עוצמה רטרית ואמוטיבית כזו, חוטר ירוק אינו תשובה מספיקה ל"עברי המפוחם" אולי, אולי רק לעץ הנשרף ביערות הכרמל או ירושלים.
איתן.
"נוֹלַדְתִּי מִצַּעֲדֶיהָ הַפְּצוּעִים שֶׁל חַיָּה שֶׁנִּצּוּדָה וְנוֹרְתָה….." למגיבה ערגה, אינני רואה בוסריות בשירה כובש הלב של רות גלעד.
איתן
הי איתן, תודה.
המשוררת היא אמי, אז לא הייתי מגדיר עצמי כאובייקטיבי. ואפשר לאהוב את הסגנון או לא,
אבל בוסריות בהחלט אין כאן, אלא מקצוענות לירית ברמה גבוהה. נו, המרשתת מלאה בעלי מקלדות,
לא כולם מאד מבריקים, וקל להגיב. זה נכון גם לגבי מגיב משכיל יותר, מר אריק, שלא יזיק לו לפעמים לשתוק קצת, דגים הם יפים בלי לדבר. ותודה לחגית.
יובל
משום מה התגובה נרשמה תחת השם איתן. כאן יובל גלעד, הבן.
אריק
האם כתבתי משהו על אמך ממש?
דומני שהתייחסתי לשיר ולמה שהוא מעורר בי. לא מצליח לקלוט איפה בדיוק "נפגעת" בשם אמך, אבל לא לי לחקור סיבות להתנהגות בן המגן "שלא לצורך", אגב על שירת אמו.
יובל
אלה שירים. לא שיר. שים לב, כוכבית מציינת שיר חדש, אלא אם כתוב אחרת, וכך גם לגבי פוסטים נוספים.
שנית, התגובות שלך הן זרם אסוציאטיבי המתיימר להיות פרשנות. איפה כאן יש הקשר להיסטוריה היהודית? השמדה? התגובות שלך הן זרם תודעה, כנה אמנם, אותו סיפור כל פעם. לפעמים יש תובנה ולפעמים אין. אבל פרשן אמור להתבסס על הטקסט. אצלך אלה הפלגות שהקשר בינן לבין הטקסט הוא מקרי בלבד. ביאליק, עגנון, שואה, יהדות, הכל הולך אצלך בסלט והכל הרבה פעמים חסר הקשר לשירים.
שירה פתוחה לפרשנויות, אבל זאת לא הצדקה לקשקושים. לא לגבי שירת אמי, או לגבי שירת אחרים. שיר אינו הזמנה לפטפוט פרשני, גם אם הוא פתוח לפרשנויות. צריך רגישות לטקסט לפני רגישות לתודעה של הפרשן.
כך למשל, החוטר הירוק הוא סימן לחיים (לא שאלתי את המשוררת, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה), והעבר המפוחם הוא העץ השרוף. יש חיים גם מתוך המוות. אפשר להתחבר או לאהוב את השיר או לא. זה ההגיון הפנימי של השיר, המבוסס על הטבע, בזה אתה צודק.
אבל מאין ההתנשאות של "לצערי לא הצלחתי לחוש תקווה בחוטר הירוק". המשורר אינו אחראי לרגשות הקורא. אם ברצונך לומר שהשיר לא צלח, אנא נמק ופרט (עדיף שלא, במקרה הזה) תוך התייחסות למילים.
להבא – אולי – זה לא יקרה, אני מניח, נסה לא לקשקש. תחשוב על התגובה בתור שיר. אל תנסה להעליב בתחפושת מלומדת, או להחמיא בלי הגבלה סתם כי שיר בא לך טוב, אלא להתייחס באופן מדויק לטקסט כפי שהוא. זה יבטיח פרשנות סבירה יותר, גם אם אפשר להפליג מעט לאסוציאציות.
אריק
וואווווווווו
שפכת מררתך, היטב שפכת אותה.
כשאדם כותב לי שכל מה שכתבתי הוא קשקוש אין סיכוי שאטרח לדבר/לשוחח עמו.
אין שופטים אדם בצערו, במיוחד כשזה במקום אמו-הורתו עליה הוא ,רץ, להגן, וחוטא חטא ההתנשאות בה אני מואשם.
מעבר לכך –
כן למדתי היטב:
לא אמך בעתיד ולא אתה יזכו לקבל תגובה ממני.
שא ברכה וסע לשלום.
תמי קויפמן
אני מוצאת בשיר כתיבה שיש בה אומץ. הדימויים והשימוש בתמונות מתחלפות ששורה עליהן אפלה, אימה, ותחושת מחנק וכליון איפשרו מפגש עם מציאות שיש בה גלוי ונסתר, חיפוש אחר נחמה ( חוטר אחד, אור אחד שלא יכבה ועוד) שמתמהמהת מלהגיע.
הפתיחה מסקרנת ומושכת. ולמרות שהשיר כתוב כשיר אחד הרי שבבתים רבים שלו ניתן לראותם כשיר שעומד בפני עצמו.
תודה על השיר
זיוה גל
דימויים מבריקים מעוררי צמרמורת. כשהלב עוצר פעימה – סימן עבורי שיש כאן שירה טובה.