פתיחה לרומן בכתובים "פנטזיה אחרת" / עידו בוכמן

נולדת פעמיים, חיית ואז מַתָּ. חלק מהדברים הבאים קרו לפני מותך, השאר קרו אחר כך. הספק יפה יחסית לנער שטרם מלאו לו שתים־עשרה.

שאגה מתפוצצת באוזניך, תולשת אותך מתוך המחברת. הכול רועד. שוב צבע אדום? זגוגיות האוטובוס נוקשות בצליל של שיניים קפואות. לא, הפעם רק רעם.

אגרופים זועמים של ברד מכים באכזריות בחלון, האוטובוס מכחכח פיח שחור ועושה עוד מאמץ להעפיל במעלה המצוק ההררי, התלול. תמיד זה התלול, אף פעם לא המתון. אתה שונא גבהים.

אתה הופך את העט בין אצבעותיך כמה פעמים ומשעין אותו כהרגלך על האוזן. נשימה עמוקה – ואתה סוגר את המחברת, זו שעל כריכתה ציור של דרקון ורישום בכתב ידך:

אתה מחזיר את המחברת למקומה בילקוט, בין "תיבת החלומות המזמרת" שלך לבין הארנק עם הצילום המשפחתי הדהוי, ומוודא שכל התאים סגורים היטב. עוד נשימה עמוקה. אתה משנה תנוחה, מיישר את מצחיית כובע ה"דטרויט טייגרס" שעל ראשך, ומציץ שוב מבעד לחלון.

בז הזמן השיג אותך במעופו. כשהתחלת לכתוב נסעתם לאור השמש, על כביש אספלט ידידותי, מוקפים בגשרי האבן ובמגדלי הבטון הזחוחים של תל־אביב, ואילו עכשיו אתם מיטלטלים בחשכה על שבילי חול זרים, מוקפים בצלליות מתרחבות של סלעים מנוכרים ושיחים עוינים. נחש מתכתי שחור שמתגלגל על גחונו בחסות הלילה בוחן את סביבתו בפנסי עיניים צהובים, זועפים.

בתוך בטן הנחש האוויר דחוס ומחניק, קורבנותיו מכונסים בתוך עצמם – נשמות אבודות, שבויות בשריון מתקלף של שגרה מתפוררת – מסתתרים, מתחבאים מהמציאות, נסים איש־איש אל קונכיית עולמו. נמלים חסרות זהות במרוץ עוועים לחיפוש משמעות בקיום חסר תוחלת.

אתה מרים ביד אחת את הילקוט מהרצפה ומניח אותו על ברכיך. את ידך השנייה אתה מושיט אל מתחת לחולצה הגדולה מדי שקיבלת מהדוד שמואל, מוודא שאָטֵרְנוֹס, התליון שלך, המופלא, היחיד מסוגו עדיין ענוד לצווארך. אתה מסיט מבט חזרה אל החלון, מנסה בלי הצלחה לספור את טיפות המים שמצטברות עליו. "אלה הדמעות של אלוהים," היא אמרה פעם… היא… ואתה שואף עמוק בניסיון לחנוק את אלה שלך.

עצירה. זוג הורים וילד יורדים. ההורים מושיטים יד, אבא מימין, זרועו חסונה, אימא משמאל, מחייכת. הילד, בן שלוש או ארבע, נאחז בהם ומניף את עצמו מעלה, לאוויר. אימו נבהלת לרגע וקוראת לו להיזהר. אביו נינוח ומבודח. הפעוט נוחת בבטחה על הקרקע ומכריז: "אני אוהב אתכם!"

גם לך היה את זה, סול. היה. אין עוד. הרסת הכול, במו ידיך.

"אלופים," אתה נזכר בפעם האחרונה שבה ראית את ג'וֹש, אחיך הגדול, בפגישה שבסופה נתן לך את אטרנוס והשביע אותך לשמור עליו מכל משמר, "זוכר, סוֹלוֹמוֹן? אלופים. פנים תמיד קדימה, אף פעם לא אחורה."

אתה מהדק את אחיזתך על אטרנוס. יד אחת עליו ויד שנייה על הילקוט. פנים תמיד קדימה, סול, פנים תמיד קדימה, אף פעם לא אחורה.

מהמורה בדרך.

גלגלי הנחש נאבקים בייאוש כנגד החול הטובעני.

מחברת ועט, תיבת נגינה, כובע בייסבול, ילקוט מרופט, תמונה ישנה ותליון. זה כל רכושך, כל עולמך. חוץ מהם לא נותר לך עוד דבר מחייך הקודמים. ואיתם, בתוך אוטובוס מחליד ומקרטע, כשהברד מצליף בגג הפח בפראות, אתה מתקדם אל עבר אופק בלתי נודע, לעבר חייך החדשים.