על מצבה של השירה בימינו / תות הרמס סאטורי

אֵין זוֹ אַרְצוֹ (מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה)
וְיָדוֹ עוֹדֶנָהּ נְטוּיָה
לִקְצֹב חָלָב דְּבַשׁ וָחֶרֶב
(בַּזּאֹת אֵין לוֹ צֹרֶךְ).

מִי יָכוֹל אָמַר לָשִׁיר כָּאן
בְּאֵין גַּם הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת
וּמִי אַחְרַאי לְכָל הַצָּרוֹת
בְּאֶרֶץ הַיֵּאוּשׁ הַקָּשָׁה הַזֹּאת

הַדְּרוּכָה לַנֶּצַח לַמִּלְחָמָה הַבָּאָה?
הוּא מִתְנַצֵּל.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִיסְט

ניקוד: חני צפריר

הרמס סאטורי מנהל דיאלוג שירי הן עם שיריו של נתן זך והן עם כמה מדבריו, שפורסמו לפני מספר חודשים בראיון לידיעות אחרונות. "ארץ זבת חלב ודבש' אמרו שתהיה לנו. גם כן אמרו, ותראה מה יצא", טען זך בראיון. ועל כך משיב סאטורי, ה"בן" הלירי, ל"אביו", כי אין זו ארצו ומעולם לא הייתה. ומדוע מעולם לא הייתה? משום שאפסה כל תקווה. בשנות השישים של המאה העשרים, ברא זך יש מאין את קולו של ה"אני" בשירה העברית; "אני" שהיווה מקור של אופטימיות. אולם בחלוף השנים נרמס הקול הלירי של שירת היחיד ולא נותר דבר זולת "ארץ הייאוש" הקשה, החיה על חרבה.