כשנילי החלה ללכת על העוקם / ענת קוריאל

שלומית, חברה של נילי, אמרה לה: "משהו בהליכה שלך השתנה, כאילו החלק העליון של הגוף רוצה ללכת קדימה והחלק התחתון נשאר קצת מאחור." נילי אמרה בליבה שעשתה טעות שנפגשה איתה, היא תמיד הייתה ביקורתית, חברות ביקורתיות הן זן שלא נעים להיות בקרבתו. שלומית לא הניחה והפצירה בה ללכת לרופא, "אני אבוא איתך אם את רוצה." נילי ענתה לה, "בסדר, בסדר," רק כדי שתניח לה.

*

השינויים ממשיכים להתרחש. היא לא רוצה לחשוב עליהם, היא לא רוצה לקרוא עליהם. גוף האדם חכם מספיק כדי לתקן את עצמו. מאז הפגישה עם שלומית נילי מנסה להבין מה היא ראתה עליה ומי עוד רואה את מה ששלומית רואה. היא החליטה להפסיק להשתמש במעלית בבניין מגוריה, אשתמש במדרגות, כך לא אפגוש שכנים רכלנים, חשבה. במיוחד תיעבה את המפגשים המקריים עם השכן מהקומה השנייה, זה שתמיד שואל אותה בנעימת קול מתגרה: "לאן נעלמת? מזמן לא ראיתי אותך." השכן הזה נורא מכולם. פעם ראתה אותו בלי שהבחין בה מחטט בתיבת הדואר שלה, מציץ פנימה ומנסה לצוד סודות. הוא גם התעטש על כל המכתבים – איזה גועל.

ומה אם שלומית צודקת ויש לה איזו מחלה? היא לא רוצה לדעת מזה. ברגע שרופא ייתן לזה כותרת, לא תהיה דרך חזרה. כמו פתקה שמשליכים לקלפי – ברגע שהושלכה נסתם עליה הגולל.

*

כעבור חודשים מספר

השינויים מסרטטים לה קווי מתאר חדשים, והיא עסוקה בהסתרות. כשהיד רועדת היא מכניסה אותה לכיס או מתיישבת עליה עד שהיא מתחממת ונדמה שהיא הופכת לפיתה. את בעיית שווי המשקל גם כן פתרה, היא קנתה תיק עם גלגלים ועכשיו יש לה על מה להישען. לקח לה זמן לבחור את התיק הנכון, היא התלבטה בתחילה בין תיק על גלגלים כמו שעורכות דין מושכות אחריהן או מזוודת טרולי קטנה של אישה שמרבה לנסוע לחו"ל. אך לבסוף קנתה סל שחור מתגלגל שמיועד לקניות. עכשיו היא נראית כמו הנשים המבוגרות האלה שחוזרות מהירקן השכונתי. היא הולכת לפעמים כמו חיילי המשמר הללו שראתה באתונה, עם פונפון בנעליים וזנב סוס נופל מהכובע האדום שלהם, הרגליים מורמות קדימה והגוף מחכה מאחור. כמה צחקה לעצמה כשראתה אותם מחליפים משמרות אז, כשעוד הייתה בריאה.

איך זה שעדיין לא נתקלה בספר שכותרתו "איך להיות חולה ולהיראות בריא"? היא עסוקה בהישרדות, בטשטוש האמת. היא משחקת מחבואים עם הדבר הזה, המחלה הבלתי מוגדרת שלה, רק שהמחלה לא תמצא אותה, שלא תניח עליה כף יד מקפיאה. מקומות המסתור משתכללים מיום ליום, בסוף איש לא ימצא אותה, ואפילו המחלה תאבד אותה.

*

לבסוף, בעקבות גירוד חדש ובלתי פוסק בראשה אחרי כמה פעמים שהתיישבה במיטה באמצע הלילה, מגרדת בחזקה ובלי יכולת להפסיק את שורשי השערות, התייצבה אצל רופאת המשפחה. עוד לפני שהתיישבה הכריזה בפני הרופאה: "יש לי סרטן עור בקרקפת."

הרופאה בדקה את ראשה וגיחכה, "יש לך כינים, זה מה שיש לך בראש – כינים." נילי הסמיקה ושתיהן צחקו, ולבסוף אמרה הרופאה: "אני נותנת לך הפניה לנוירולוג, היציבה וההליכה שלך לא נראות לי תקינות." "מה את רואה?" שאלה בדאגה. "את צריכה נוירולוג, זה לא התחום שלי," חתמה הרופאה את המפגש.

בדרכה הביתה נילי שמה לב שבזמן הצעידה כף רגלה נשמטת קצת החוצה ואין סימטריה בין תנועות כפות הרגליים, אז מה, חשבה, מי מאיתנו סימטרי? למי אין פגמים? כשמישהו הולך עקום ברחוב, הוא מושך אחריו את עיני העוברים והשבים. הוא נתפס כטעות של הבריאה, אנשים זרים ברחוב ירשו לעצמם לשלוח אותו למומחים שיתקנו אותו. האדם בעיני העוברים ושבים הוא פיזי בלבד. העיקר לעשות כושר ולהעלות ברשתות החברתיות תמונות המציגות אותך כנזר הבריאה, פסל דוד ממש.

אנשים מעירים לה הערות. המוכר במכולת שאל אותה לפני כמה ימים: "למה את איטית כל כך?" היא ענתה לו: "כי יש לי פריצת דיסק, שלא תדע מהצרה הזאת." כשחצתה את הכביש באיטיות, מזיזה בקושי רגליים קשות כמו סלעים, צעק לה נהג עצבני: "את שיכורה, גברת?" אישה זרה ברחוב שאלה אותה פעם למה היא סוחבת רגל, והיא ענתה שכשהייתה ילדה הייתה לה תאונת דרכים, אה, ענתה לה הזרה בנימת קול של הערכה. ונילי חשבה לעצמה שתאונת דרכים נשמעת כאירוע הרואי. בניגוד למחלה. מחלה היא בושה. אולי היא צריכה לספר שהייתה פעם שוטרת ונפצעה בעת מילוי תפקידה, אז היא תיתפס גיבורת־על ממש.

*

כשהגיעה לבסוף לנוירולוג עם ההפניה של רופאת המשפחה, מצאה תור ענקי ליד דלתו. יש עיכוב של שעה וחצי, איזו חוצפה! שמעה מישהו רוטן ורגלו קיפצה בעצבנות. היא תכף תסתלק מפה, אין לה תוכניות להישאר פה עד הלילה. היה שם מישהו שהחליט שזה הזמן לעשות סדר בתיק הרשת שמוצמד להליכון שלו. הוא הוציא קופסאות מסטיקים ריקות וניירות מקומטים וקלע אותם לפח בלי לפספס. כולם עקבו אחריו מבודחים. דלתות רופאים אחרים נפתחו ונסגרו, אך זו של הנוירולוג נותרה דמומה כמו אינה דלת אמיתית אלא ציור על הקיר. הכול היה שם איטי ומוזר, כאילו הרופא לא רוצה ללכת הביתה והוא מושך את הזמן עם המטופלים. אולי הוא לא רוצה שהחולים ילכו מהר ויעזבו אותו לבדו מול המחשב, חשבה.

נילי לקחה עלון שכותרתו: "פעילות גופנית משנה את מהלך המחלה." היא הציצה בכותרת וזרקה את העלון בזלזול לפח. מי לא יודע שפעילות גופנית חשובה? לבסוף הגיע תורה. היא הסבירה לנוירולוג שמקומה לא כאן אך חברה וגם רופאת המשפחה חושבות אחרת ולחצו עליה להתייצב אצלו. הרופא ביקש ממנה לעשות כל מיני פעולות – לעקוב אחריו במבטה, לנופף לשלום כמו מלכת אנגלייה, לקום, לשבת, ללכת במרפאה הלוך וחזור. הוא נעמד מאחוריה והדף את גבה לאחור. כשסיים הם התיישבו והרופא הקליד ארוכות. אם תגיע אליו מחר יראה דברים אחרים, אם בכלל, חשבה. לבסוף הרים את ראשו מהצג והכריז: "יש לך פרקינסון."

מאותו הרגע היא הצליחה לקלוט רק חלקי משפטים. היא הרגישה מעורפלת ונקודה באזור הרקה התחילה לפעום בחוזקה. פני הנוירולוג הזכירו לה פני בובה מסרט אימה שראתה פעם, בובה רוצחת שהייתה קופצת מארונות וממגירות על אף שנעלו אותה שם בסוגר ובריח. לפני שיצאה מהמרפאה אמר לה הרופא: "עצה שלי, אני במקומך לא הייתי רץ לספר לחבר'ה על המחלה." "אין לי פרקינסון," היא הטיחה לאוויר והסתלקה משם.

בדרכה הביתה היא שחזרה במוחה את הממצאים שלו וסתרה אותם אחד־אחד: "אני הולכת לאט כי אני לא בכושר, זה לא נכון שאני לא מטלטלת את הידיים בהליכה, אני מטלטלת בצורה לא מוגזמת, למה אני צריכה לנופף לשלום כמו מלכת אנגלייה, קוראים לי אליזבת? ונכון, כשאני נרגשת אני רועדת, זה טבעי." היא החליטה לעשות הרבה הליכות וזהו בינתיים. כדי להימנע מאנשים תצא להליכה מוקדם בבוקר או אחרי השקיעה, ליד ביתה יש בית עלמין, אם תקיף אותו מבפנים הסיכוי שאנשים יציקו לה קטן.

עם הזמן פיתחה כל מיני שיטות להתחמק מבני אדם: אם ראתה לפניה קבוצה של אנשים, עברה מייד לשביל אחר או שנעמדה, הוציאה את הנייד מכיסה והביטה בו ואף עשתה כאילו היא מקלידה. לפעמים כשראתה מישהו מתקרב נעמדה ליד אחד הקברים ואפילו הניחה עליו אבן, כאילו היא בת משפחה שבאה לבקר. כשהאיום חלף חזרה לצעוד. במוחה רץ ללא הרף המשפט שהרופא אמר לה: "לא לרוץ לספר.." 

יום אחד במסלול הקבוע ראתה לפניה גב של אישה. היא נדהמה מהדמיון ביניהן – אותה הליכה איטית, שתיהן בקושי מטלטלות את יד שמאל, שתיהן הולכות בראש כפוף כאילו מחפשות מטבע שנפל לחול. בפעם הראשונה לא הרגישה צורך להימלט, להפך, היא המשיכה ללכת אחרי האישה שלפניה שכעת התיישבה על ספסל. דמעה זלגה על לחייה של נילי, וככל שהתקרבה אל האישה הפכה הדמעה לשיטפון. היא לא הייתה מסוגלת לעָצרו. כשהתקרבו זו לזו החליפו מבטים והאישה אמרה: "ראיתי אותך פה כמה פעמים, בואי שבי לידי, נדבר קצת, הרי אנחנו אחיות."

"נעים מאוד, שמי שרון," המשיכה אחרי שהתיישבו.

"אני נילי," לא היה טעם להסתיר יותר, כי האחת הייתה מראה מלוטשת של השנייה. נילי, לראשונה מאז שחלתה פרקה הכל בפני החברה החדשה, היא סיפרה לה על רגשות הבושה, וכמה קשה לה לקבל את מצבה. שרון הגיבה ואמרה שחשוב מאוד להוציא החוצה ולא להתחבא. "אל תתכחשי למחלה, אמצי אותה, תני לה מקום, ו… כן, יש דברים לא נעימים, ותמיד יהיה מישהו ברחוב שיעיר הערות אבל אל תשכחי שחלקם רק רוצים לעזור. אם תהיי גלויה, תזכי גם לקבל עזרה. צריך לפעמים גם לצעוק כי אחרת לא ישמעו את קולך. כך תוכלי לנפץ דעות קדומות. לאנשים נוח לשייך את המחלה לזקנים ולהפנות להם את הגב, כמעט כל אדם מכיר סבא בן מאה שלא מפסיק לרעוד ובעיניו זה פרקינסון, אבל הגיל של החולים יורד כל שנה, גם שתינו לא זקנות.

הן קמו מן הספסל להמשיך את הסיבוב וקבעו להיפגש גם למחרת לשעת חסד נוספת.