סירנות / רונית ליברמנש־ורדי
מתוך "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן", גוונים 1997
כבר שבועיים וחצי חברה שלי לוקחת 20 מיליגרם פרוזאק ושלושה לוריוואן, יום יום כמו שעון ולגיוון בוכה גם. כמו סירנה בגודל בינוני עם שם פרטי, עתליה למשל.
לפני שבועיים וחצי סירנת הבכי שלה התיכה לי את הבוקר באזעקה עולה. שתקתי, הקשבתי, ובהפוגה שאלתי: "מה קורה? השתגעת או מה?"
"הלב שלי דופק כמו פטיש אוויר והדופק יורד לי לוורידי הרגליים. אני בוכה בלי שליטה ומסתובבת בלילה ערה. די, לא יכולה יותר", אמרה חברה שלי המוצלחת שהתחתנה רק לפני חצי שנה, כעבור חודש פוטרה מהעבודה והתחילה לשחק בביציות מופרות במקום בניירות ערך ושטרות בנקאיים.
"טוב אז מה עושים?" שאלתי בעייפות מה, שוקלת התחמקות זהירה.
"מוצאים פסיכיאטר. עכשיו. מיד. ואת באה איתי".
בתוך עשר דקות התייצבתי בפתח הבית שלה, מובילה למונית את הדובשנית העגלגלה שנראתה עכשיו כמו שכפול מחוק של עצמה. בבית החולים העירוני הצטרפנו לתור הארוך ובמשך שעתיים וחצי רבצנו על ספסלי הפלסטיק הלבנים, המון זמן פנוי לפירוק האני-אני-אני הרגיש שלי.
הפיה הטובה עסוקה. לוסי הקטנה נופלת בחבטה מרקיע היהלומים. פיה משחקת באיזור חיוג אחר. פוס. כל העמדות תפוסות, אנא חכי ותיעני, או לא, לפי התור. ברוך השם – איזה תור. לפחות עשרים מוזמנים למחלקה הפתוחה. בסגורה מפרפרים עכשיו גברים ונשים מאחורי שערי ברזל נעולים, מתאמנים בקפיצות ראש לתוך כיורי נירוסטה ענקיים, קרפיונים כרותי אשכים לשבת. לוסי הקטנה, הגמדה, תראו תראו כמה שהיא מתוקה, ממש בובה של פורצלן מסתחררת לאיטה על הרחבה בשמלת טול לבנה, ארוכה. מעניין כמה שילמה. חברה שלי המוצלחת, המקנחת. עכשיו היא מקנחת את האף ואני מלטפת לה את השיער, נועצת מבטים ישירים מדי בשַׁדָּרֵי מחלקת המציאות סביבנו.
השעון הוא בשעה שש מרובעת, ריבה מרוחה בובה מקוטעת. לוגיקה צפונית באגף הדרומי, מוסך הצלב האדום, תיקוני פלאגים ופלגיאטים באחריות המתוקן – גלגל ענק! לה לה לה, העולם הוא גל-גל ענק! אין לי זהות כי אני זהה לעצמי, ובין שתי נקודות לא עובר. מי עובר? צפניה צפניהו, ראש אגף כוח אדם מבנק לאומי?
"סליחה? למשל-עתליה, אמרת משהו?" היא שותקת, ממלמלת לעצמה בכי. אז מי מדברת. אני לא השעון הדובר, דינג-דונג קו-קו, קו-קו, ציץ צוויץ מי צייץ, איזה ציפור טבע מחורפנת מעזה לעשות כאן צוויץ חוץ מהגננת ציפורה שקשורה עכשיו למיטה, קול ציפור הוא על ה –מקהלה עליזה, שירים וניגונים לשבת בבוקר, בוקר טוב ילדים בוקר אור חולים חביבים, כולם לפעור פיות ולבלוע יפה יפה את כל הכדורים.
עכשיו מכניסים אותה פנימה, לחדר הרופא, ואני מתלבטת-מתחבטת-מתנרקסת. א-נ-י. לחכות ללכת להישאר, לשבת יפה בגו סדוק שפתיים נחושות, פה סגור וקצוות שיער לעוסות, ממתינה מחכה ככל שיידרש, אחראית, מסורה, חברה כל כך נ-א-מ-נ-ה. עוברת עוד שעה מרובעת והנה היא כאן, שוב על הספסל הלבן ועיניים אדומות. "עשרים מיליגראם פרוזאק ושלושה לוריוואן יום יום", נכתב במרשם שנתנו לה. היא שותקת ואני גם, יוצאות החוצה לרחוב הירוק והצר,כבר לא יורד יותר גשם ואני רוצה לרוץ בלעדיה כל הדרך עד הבית אבל אי אפשר.
10 תגובות
brachelb
סיפור מכמיר לב המתאר את המצב הנפשי המעורער בדיוק רב.
תמר
שיר מרתק שכתוב כמו וידוי והשורה האחרונה…סכין בלב.אהבה מרגשת לחברה. גורם לרצות לקרא עוד.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר פרוזה בעל מקצב מסחרר, למרות הנושא הכבד מתובל בציניות והומור, כתוב נהדר והפאנץ ליין בסוף מראה את אוזלת היד והאין שינוי בנושא זה. תודה
ronitlib
הסיפור אמיתי. התלוויתי לחברה. והחיים, כדרכם, הובילו אותי כעבור למעלה מעשור לעבודה במערך הפסיכיאטרי של אותו בית חולים. ורק אז הבנתי שהחברה ואני הגענו למרפאה, שאחד מרופאיה היה אדם חביב ויצירתי באופן יוצא דופן. לא עבדתי במרפאה אבל במהלך השנים הכרתי את עובדיה. ולא. אין סגירת מעגל. יום אחד, בחדר אוכל עובדים, גוללתי באזני הרופא החביב את הסיפור ושאלתי האם הוא היה אותו רופא (דמה במקצת לדמות שזכרתי במעורפל). ושוב, לא הוא האיש אבל זכר אותו היטב כדמות מיטיבה ונאורה שפרשה לגמלאות.
arikbenedekchaviv
עבודה מצוינת על השפה ושימוש מבריק בכלים פוסטמודרניים. רשימת חפצים אסוציאטיבית ולא עניינית בהכרח, כשיטת המודרניזם, "הפיה הטובה עסוקה. לוסי הקטנה נופלת בחבטה מרקיע היהלומים. פיה משחקת באיזור חיוג אחר. פוס. כל העמדות תפוסות, אנא חכי ותיעני, או לא, לפי התור. ברוך השם – איזה תור. לפחות עשרים מוזמנים למחלקה הפתוחה. בסגורה מפרפרים עכשיו גברים ונשים מאחורי שערי ברזל נעולים, מתאמנים בקפיצות ראש לתוך כיורי נירוסטה ענקיים," כך תמונת "הטירוף", ה"חרדה", "חוסר המציאותיות", שמתחילה כבר עם פתיחת הסיפור והמשכו "מציאת פסיכיאטר".
ronitlib
תודה, אריק. וכל המגיבים:)) והמגיבות.
תמי
רונית, התוכן והשפה ומשחק האסוציאציות הזורמות במרחבי הקלונקס…אהבתי את המעברים בין התמונות שהתחלפו בקצב הלא נודע של "מחלקות"
איתן
כבשה אותי השפה .
ronitlib
מוזמנים לחפש את קובץ הסיפורים בספריות. "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן" ראה אור ב'גוונים', שהיתה הוצאה ראויה ומריצה רוסמן לא ביקשה (ממני) ולו אגורה כדמי השתתפות. נעלה בעתיד סיפורים נוספים מתוך הקובץ. תודה רבה. 🙂
ערגה
תודה.סיפור מאוד יפה .