התפייסות בגוף ראשון / איציק שחר

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתְחִיל בַּטַּבּוּר,
בַּצַּלֶּקֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּגוּפִי.
מִמֶּנּוּ אֶתְפַּשֵּׁט
כְּמוֹ מַעַגְלֵי מַיִם
לְכָל הָאֵיבָרִים.
עִם הַטַּבּוּר קַל לִי לְהִתְפַּיֵּס,
הוּא חוֹלֵק עִמִּי
אֶת גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי.
גַּם הוּא מְכֻוָּץ מִגַּעְגּוּעַ.
מוֹךְ רַךְ מְרַפֵּד אֶת טַבּוּרִי
כְּבִטְנַת פְּתִילֵי תְּכֵלֶת
בְּקַן אַהֲבָה
לְהַתְחִיל כָּאן, זוֹ הַחְלָטָה טוֹבָה.

ניקוד: חני צפריר

*בשירו של איציק שחר מתמזגות שתי התחלות: ראשית החיים והכתיבה. היכן לפתוח את שירי? שואל המשורר, הבוחר להיצמד למטאפורה שמסמלת יותר מכל את ראשית חייו של האדם. כשחבל הטבור נחתך, נותר גלד שנושר לאחר מכן, אך הגעגוע הראשון שהתהווה בנפש האדם, נותר בעינו.