חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע
חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע
אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא פָּרַפְנוּ כַּפְתּוֹרֵי הַגּוּף.
הָרוּחַ נָשַׁם בֵּינֵינוּ חָלָל כְּאָדָם.
הִלַּכְנוּ כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת רוֹפְפוֹת עַל עֹרֶף פַּארְק חַם.
אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁבַּיָּם הֻטְבְּעָה הֶמְיָתְךָ לְאַחֶרֶת.
וְיָדַעְתִּי, אַהֲבָה מְעֻנָּה הוֹפֶכֶת יַבָּשׁוֹת לְאִיִּים, חַפִּים לִמְשׁוֹרְרִים.
אִתִּי חָנַקְתָּ, גַּם כְּשֶׁגּוּפְךָ בִּקֵּשׁ לַהֲגוֹת.
אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא הֵנֵץ בֵּין סְבַךְ הַשִּׂיחִים
פֶּרַח הִדּוּק יְרֵכְךָ לִירֵכִי. אֵשׁ אֲדֻמָּה נִתְלַקְּחָה בָּעֵינַיִם
וְכָל פַּעַם דָּעֲכָה בְּרַעֲדַת עָשָׁן.
אַף פַּעַם.
לֹא הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי עוֹרֶכֶת לָנוּ טְקָסִים סַסְגּוֹנִיִּים
וְכֶתֶר זָהָב שֶׁאַתָּה עוֹנֵד לְרֹאשִׁי, מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים קָרוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא, עוֹגֵן תְּנוּעוֹת צַוָּארִי.
ניקוד: חני צפריר
*ההצהרה בשיר: “אף פעם לא אהבנו" – מתעתעת, כי ככל שמתקדמים בקריאה, כך מסתבר ששררה אהבה, אך "מעונה". העינוי הזה הצית "אש אדומה" בעיניים, והוא נמשך גם היום, ובא לידי ביטוי בטקסים ססגוניים ובכתר שמזכיר סד יותר מאשר עטרה.
13 תגובות
משה סגל
השורה החוזרת עוזרת בקריאת השיר, היא כמו עוגן. והשיר ססגוני, השפה מעניינת והתחושות עוברות
עפרה דנון
תיאור מתוחכם של הפער בין אהבה "רומנטית", כמו זאת שהוטבעה בים, לבין השתדלות יומיומית, של שני זוג, כנראה נשואים, לאהוב, מתוך ברירת מחדל, זה את זו.
אז כמצוות המדריכים לעזרה עצמית, ממציאים טקסים, בניסיון נואש ל"רענן" תשוקות והמיות ואש דועכת, או מעניקים אבנים (י)קרות ביום השנה העשרים לנישואין, וכו' מכיוון שצווארה של הדוברת מעוגן היטב, היא לא תתור אחר אהבות חדשות, אך אי הנחת שלה – אכזבה וכעס – באים לידי ביטוי בכל שורה. שם השיר אומר הכל: חבל על החלל – במובן של 'חבל על המת ' , כאשר המת הוא החלום על זוגיות מלאת אהבה ותשוקה. וגם חבל על החלל, במובן של חבל על ביזבוז המקום שתופס הקשר המאכזב. וגם חבל על החלל שעומד לעד (כלומר, 20 שנים, עד כה) בין הדוברת לבין בן-זוגה, חלל שאינו נמוג למרות כל ניסיונותיהם לצמצמו.
ציפי הראל
כתוב יפה. המשפט האינפורמטיבי החוזר "אף פעם לא אהבנו" עומד מנגד לשפע של דימויים בשלושת הבתים הראשונים (רוח, פארק, ים, איים, שיחים, אש וכו'), שנותנים הרגשה שלא רק עולמה של הכותבת אלא כל העולם שותף בקשר של אי אהבה.
הבית האחרון, שמתייחס להווה, מאוד מרשים ויפה, אם כי מעורר תפיסה קרבנית שאינני מתחברת אליה.
מנחם בן
יפה, יפה מאוד.
אוולין כץ
"אַהֲבָה מְעֻנָּה הוֹפֶכֶת יַבָּשׁוֹת לְאִיִּים
אֵשׁ אֲדֻמָּה נִתְלַקְּחָה ….דָּעֲכָה בְּרַעֲדַת עָשָׁן." שורות כל כך יפות להביע אכזבת ומכאוב האהבה.
הוא עדיין מניח לראשה כתר זהב משובץ כפי שהיא כותבת :
וְכֶתֶר זָהָב שֶׁאַתָּה עוֹנֵד לְרֹאשִׁי, מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים קָרוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא, עוֹגֵן תְּנוּעוֹת צַוָּארִי. הכתר הכבד אינו מאפשר תנועתיות חופשית ואף לא בריחה מממלכת היבשות שהפכה לאיים. באיים עדיין שניהם נותרו יחדיו. העוגן נועד לשמור מסחיפה אל עומק הימים הסוערים.
שיר מאד יפה.
דוד ברבי
שיר אהבה נפלא של געגוע האהבה הנצחית
וגם היום נזכרת הדוברת
אבל לא רק נזכרת
וְיָדַעְתִּי, אַהֲבָה מְעֻנָּה הוֹפֶכֶת יַבָּשׁוֹת לְאִיִּים, חַפִּים לִמְשׁוֹרְרִים
חיים מזר
שיר יפייפה ומרגש מאוד. השורה השלישית בבית השני מזכירה את שירו של נתן יהונתן "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" ואת המשפט האלמותי משירו של חיים גורי "הרעות" – "אהבה מקודשת בדם"
דוד אדלר
יפה. מעניין. מיוחד. שונה. סותר
אורנה ריבלין.
מסכימה עם כל הנאמר . מרגש ויפה מאד.
תמרה אור סלילת
אהבתי את המטפורות הצבעוניות, תרתי משמע.
ארלט
שיר יפה ומחבר בין המשוררת לבין הקוראים וגם ביניהם, כמו ספינה ששטה בין האיים…
ליאורה בן יצחק
" אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ." ובכל זאת היינו שם ביחד, הכאבת…
כֶתֶר זָהָב שֶׁאַתָּה עוֹנֵד לְרֹאשִׁי, מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים קָרוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא,
גילית חומסקי
איזה יופי של שיר.
הבנתי אותו כשיר לאדם ש(כבר?) שנים לא נוכח בחיי המשוררת. ואפילו טוב יותר – לא היה קיים מעולם.
בתגובות קראתי שהוא הובן בעוד דרכים. כולן מוליכות לאותו המקום, אז אולי בעצם אין כזה הבדל.