מעשה בכיסא שלא הצליח לשבת במקום / ענת קוריאל

יום אחד נשמע רחש והתרגשות בקרב חולי הפרקינסון ומכל עבר נשמע זמזום: ״נפתחת מקהלה, נפתחת מקהלה״.

רחל תמיד אהבה לשיר במטבח, היא אוהבת לערבב ולשיר, לשרוף את האוכל תוך כדי שירה, וכשבעלה צועק מלמעלה ״משהו נשרף״, היא עונה לו בשירה בטונים הכי גבוהים שהיא יכולה: ״אש אש על כל שביל, עד הבוקר פה נגיל״.

כשהידיעה על הקמת המקהלה הגיעה לרחל היא התרגשה ושאלות החלו לצוף בראשה: על איזו מקהלה מדובר? איפה היא תתקיים? האם צריך לעבור מבחן קבלה? "בכל זאת, לא כולם יודעים לשיר כל כך טוב כמוני…"

היא נעמדה מול המראה ובחנה איך היא נראית כשהיא שרה. יש אנשים ששרים ועושים פרצופי תשעה באב, חשבה. היא החליטה לעבוד על המימיקה שלה ולתרגל שירה תוך כדי חיוך, היא ניסתה שעה ארוכה עד שכאבו לה הפנים.

למנהלת המקהלה קוראים ליאורה, היא השיגה את מספר הטלפון שלה והחליטה לצלצל אליה בערב.

בצוהריים צלצלה אליה בת שבע, גם היא מתמודדת, ואמרה לה שיש לה תסמין חדש: צמחו לה זיפים דוקרניים בסנטר. היא שאלה את רחל אם לדעתה זהו תסמין חדש של פרקינסון. "לא נראה לי", גיחכה רחל והחברה התנפלה עליה, ״מה, את רופאה שאת עונה לי בכזה ביטחון?״ ״את כל הזמן עסוקה בלחפש תסמינים חדשים, זה לא יוביל אותך לשום מקום", ענתה לה רחל, "ובלי כל קשר, אם יצמח לך זקנקן, אני מבטיחה לבוא איתך להוריד את זה״. בת שבע נרגעה.

מפה לשם הן עברו לדבר על המקהלה. בת שבע הצהירה שכולם כבר נרשמו, "לְמה את מחכה?״ נזפה בה. בטח כבר לא נשאר מקום. רחל נלחצה ורצתה כבר לסגור את השיחה ולצלצל למנהלת המקהלה. אבל בת שבע משכה כהרגלה את השיחה, היא נזכרה בעוד תסמינים מדאיגים כמו פלאק מוגבר בשיניים ודגדוג לא מוסבר בין אצבעות הרגליים. למרבה המזל צפצפה לה פתאום שיחה ממתינה והיא נאלצה לנתק.

רחל מיהרה להתקשר לליאורה, וזו לקחה ממנה את פרטי ההתקשרות שלה והבטיחה להודיע לה על מועד הפגישה הראשונה. רחל הופתעה, ״מה, אין מבחני קבלה למקהלה?״ שאלה בזעזוע קל. ״לא״, אמרה ליאורה, ״תנאי הקבלה היחיד הוא להיות חולה פרקינסון״. רחל התאכזבה. היא דמיינה את עצמה שרה מול ועדת קבלה וזוכה למחיאות כפיים. "חברי המקהלה לא צריכים להוכיח כלום? הם יכולים להיות הזמרים הכי גרועים, העיקר שהם חולים, אפילו פתק מהרופא לא צריך להביא?" התמלאה אכזבה.

״אז אין אפילו אודישן קטן? אפילו פצפון?״ שאלה.

״למה את צריכה אודישן?״ השיבה ליאורה.

״אחרת זו תהיה סתם מקהלה״, ענתה.

״מקהלה של מתמודדי פרקינסון זו לא סתם מקהלה, זו מקהלה של אנשים נדירים ומיוחדים״.

רחל סיימה את השיחה במצב רוח מרומם. זו הפעם הראשונה שאומרים לה שהיא נדירה ומיוחדת. היא החלה לשיר את ״ערב של שושנים״ במצב רוח מרומם תוך כדי שטיפת כלים. שרה בשמחה עד שהכוס האהובה על צביקה בעלה נשברה לרסיסים בתוך הכיור. היא עצרה את שטף השירה וצעקה ״צביקי, שברתי את הכוס האהובה עליך״.

״לא נורא, קניתי היום כוסות חדשות… שיהיה לך הרבה מה לשבור״, ענה.

״תודה צביקי, איך אתה תמיד דואג לי״, ענתה. היא ייגעה את מוחה למצוא מילה טובה לומר לצביקה, אבל לא הצליחה להתרכז כי נדבק אליה השיר ״מקהלה עליזה״: ״על ראש הברוש שבחצר…״ ולא הניח לה.

*

בשיעורים הראשונים של המקהלה היה בעיקר רעש. ליאורה עשתה סימן נחרץ להפסיק מייד לשיר כי זאת קקופוניה, ובאמת האוזניים של רחל כאבו כבר. היו חברים ששרו בצרחות רמות, אחרים שרו חלש כל כך עד שלא שמעו אותם. והכי גרוע – כל אחד התחיל לשיר מתי שהתחשק לו.

ליאורה התמקדה בטכניקות שונות לפיתוח קול כדי להרחיב את מנעד קולם של המזמרים וגם מפני שידוע שרוב חולי הפרקינסון מפתחים הפרעות דיבור והשירה עשויה לשפר את המצב.

בתרגיל ״מי אני ומה קולי״ סידרה ליאורה את מקומות הישיבה של המזמרים על פי גובה צליליהם, רחל התמלאה אושר כשליאורה הודיעה לה שיש לה קול סופרן. היא החלה לפנטז שהיא מימי מהאופרה לה־בוהם, האופרה היחידה שראתה בימי חייה ונחקקה בליבה. בבית היא חיפשה שירים שמתאימים לקול שלה ושרה אותם כל יום במשך שעות. צביקה הסתגר בחדר העבודה שלו כדי שלא לשמוע ולהשתגע, ויצא רק כדי לגשת למטבח כשהוא היה רעב או נזקק לקפה חזק. שיעורי המקהלה של אשתו פגעו בריכוז שלו.

*

לשיעור הבא הגיעה רחל על הכיסא הממונע שלה אף שלא תמיד היא משתמשת בו. היא העמידה אותו ליד דלת הכניסה ודידתה לעבר מקומה הקבוע. החברים שרו הפעם גרוע במיוחד, והיו משועשעים מהדיסהרמוניה הקיצונית. הם גם הרגישו חסרי תקנה ונבוכים וגם נראו מצחיק כל כך… חלק מהחברים הצמידו את הקלסרים עם הטקסטים לפרצופיהם ונראו כאילו חסר להם ראש…

לאחר דקות ארוכות קם קובי מכיסאו והרעים בקול בס, ״אי אפשר ככה, אתם לא מקשיבים זה לה, זו קקופוניה ולא מקהלה!״

הם עצרו וליאורה קיימה עם זמריה שיחה ובה הבהירה שאין מקהלה בלי הקשבה הדדית. ״תעקבו אחרי הסימנים שלי״, הדגישה. מעתה כולם גייסו את מיטב יכולותיהם ולא הסירו את עיניהם מליאורה שפניה מוארות, וכך איש לא ראה את הדלת נפתחת ולא הרגיש במה שהתרחש ממש לידם.

בסיום המפגש אמרה ליאורה בהקלת־מה, ״היה הרבה יותר טוב היום״.

ואז רחל פתאום צעקה: ״איפה הכיסא הממונע שלי? נעלם לי הכיסא!״ כולם הביטו לעבר המקום שבו היא שמה את הכיסא והוא לא היה שם. המקלות וההליכונים היו במקומם, רק הכיסא של רחל נעלם. רחל התכופפה לצורת קשת, לטשה עיניים לכל עבר – ולא מצאה כלום, גם חבריה חיפשו מסביב, ונראו כמו חבורה שמתנהלת בהילוך איטי ואקראי.

לבסוף מישהי תקעה בידה מקל הליכה, "קחי, זה יעזור לך בינתיים", והיא יצאה מהחדר. רחל מייד תפסה אחד שעבר שם במקרה ושאלה אותו אם ראה כיסא ממונע בצבע אדום בוהק, ״הכיסא הכי חתיך שהיה בחנות״, אמרה. הוא צחק למשמע התיאורים שלה והיא נעלבה, התרגזה והעיפה את הכובע שלו מהראש בעזרת המקל. ״תעיפי ת'מקל שלך ממני!״ צעק מופתע.

״אולי אתה לקחת לי אותו? מניין לי לדעת?״ התרגזה.

״מה נראה לך, שאני צריך את הכיסא החשמלי שלך?״ סנט בה.

״כיסא חשמלי תקנה לעצמך, הכיסא שלי הוא כיסא ממונע, זה לא מתקן להוצאה להורג!״ נעלבה יצאה להמשיך בחיפושיה.

חברי המקהלה עזרו לרחל לחפש את הכיסא ונטפלו לעוברי אורח תמימים בשאלות, ואלו לא הבינו מה רוצה מהם חבורת הנכים המוזרה הזאת. רחל חשה שהיא נכנסה לתוך ספר מהסדרה "החבורה הסודית" של אניד בלייטון שכה אהבה בילדותה. לספר הזה יקראו ״תעלומת החבורה הסודית והכיסא הממונע״. היא נשבעה שלא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא את הכיסא הנאמן שלה.

*

למוחרת יצאו רחל וצביקה לטיול הבוקר היומי שלהם. צביקה לא ישן כל הלילה כי כל רגע רחל העירה אותו בעדינות כדי לומר לו שהיא מתגעגעת לכיסא שלה, וגם עכשיו כל הדרך היא מלמלה מלמולים על מה שקרה, וכשהוא אמר לה שהוא לא שומע כלום ממה שהיא אומרת היא השיבה, ״בטח, תלך יותר מהר, אז בכלל תשכח שאני קיימת״. היא הרימה את קולה כדי להתגבר על הפער שנפער ביניהם. ״אם תמשיך ללכת בקצב הזה, אני אקנה מגפון שיצרח לך ישר לתוך האוזן״, איימה.

אחר כך היא שוב נזכרה בכיסא ואמרה בקול חלש שהוא דוקא שמע, ״צביקי, מה נעשה?״ הוא אמר לה שהוא פינה את הבוקר כדי לקנות לה כיסא חדש, והיא השיבה ״בשום פנים ואופן לא!״ היא רוצה רק את הכיסא הישן שלה.

״תמיד היית בזבזנית ופתאום נעשית קמצנית?״ שאל.

״זה לא קשור לקמצנות״, הבהירה, ״זה כמו המכנסיים שאתה לובש, הם תכף מתפוררים ואתה לא מסכים שאזרוק אותם לפח, זה גם לא מקמצנות, זה מפני שאימא שלך תפרה לך את המכפלת״.

״מה פתאום מכפלת? היא פשוט הצליחה להסיר מהם כתם עקשן שאיש לא הצליח להסיר. ובכל פעם שאני נזכר בזה אני נותן לאימא שלי בעיני רוחי מדליה״.

״אז כמה מדליות כבר נתת לה? בטח מיליונים…״

״לא! זו אותה מדליה״, ענה, ״אבל היא כל הזמן מקבלת אותה מחדש״.

״כל הדיבורים האלה עושים לי חשק להצטרף למשחקים הפרלימפיים בתור חולת פרקינסון״, אמרה,

״כן? ו… מה בדיוק תעשי שם?״ גיחך צביקה.

״אשחק טניס בזוגות״, השיבה, ״אבל קודם גם אתה צריך להיות נכה".

בעוד הם מדברים הם ראו מרחוק גבר נוסע בכיסא ממונע. רחל נשבעה שהוא בצבע אדום בוהק כמו שהיה לה. צביקה טען שהוא רואה את הגבר הזה נוסע פה לפחות פעמיים בשבוע בשנתיים האחרונות, לכן זה בלתי אפשרי שזה הכיסא שלה. אך היא בשלהּ. היא החליטה להיות מתוחכמת וניגשה לעבר הנכה, בתאורת הבוקר האפלולית נראה הכיסא שלו בדיוק כמו הכיסא שלה. בקול מתחנחן שאלה אותו אם הוא מוכן לתת לה סיבוב כי היא שוקלת לקנות אחד כזה. הוא נראה המום, אולי בגלל השעה המוקדמת, אך למרבה הפלא הוא נענה לה, קם מהכיסא – וצנח לתוך ספסל ציבורי. ״בבקשה, תתנסי״, אמר לה.

הישבן שלה זיהה מייד שזה לא הכיסא שלה. הריפוד היה נוקשה ולא נוח, הגלגלים חרקו כאילו סבלו מדלקת ריאות, והמעצור שבר לה את הציפורן. הכיסא שלי לא עושה דברים כאלה, אמרה בליבה.

*

שבוע אחרי הגנֵבה נפגשה המקהלה שוב ורחל לא הצליחה להתרכז בשירה. היא הסתכלה כל הזמן לכיוון הדלת שמא הגנב יחזור למקום הפשע לגנוב עוד כמה דברים. יש מספיק הליכונים חדשים שמישהו עלול לחמוד, בעיקר ההליכון שיש בו קרן לייזר המוציאה את החולה ממצב של קיפאון. אפילו היא הייתה גונבת אותו בכיף ועושה איתו סיבובים בכל העיר, שכולם יסתכלו נפעמים בקרן הלייזר הנוצצת ויקנאו בה.

לפתע נפתחה הדלת ושני ילדים מבוישים כבני שמונה הוליכו פנימה את הכיסא של רחל. היא קפצה ממושבה ודמעות אושר בצבצו בעיניה, היא צרחה, ״אהובי חזר!״

אחריהם נכנסה אישה שהציגה את עצמה כאימם. היא התנצלה שהם עשו מעשה מאוד לא יפה. שיחקו ברכוש לא שלהם והחביאו אותו מאחורי השיחים הגבוהים של הבניין. מזל ששמעה אותם מדברים על זה הבוקר והם הלכו ומצאו את הכיסא בדיוק היכן שהחביאו אותו.

הילדים התנצלו וחילקו לכל המתמודדים שוקולד בצורת לב עטוף בנייר כסף. כולם לעסו וחייכו בשיניים מלאות שוקולד. ליאורה החלה לנגן ואחריה הצטרפה המקהלה שנכנסה הפעם בדיוק בזמן, ״את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן…״