שירה

שמחת הכתיבה / ליאורה בן יצחק

פברואר 18, 2014 /

שמחת הכתיבה / ליאורה בן יצחק

שְׁעַת צָהֳרַיִם. בְּמֹחִי מִתְבַּשְּׁלִים
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים
לְלֹא פִּסּוּק.
אֵינִי יוֹדַעַת לְאָן הֵם לוֹקְחִים
אוּלַי לְמָבוֹא שֶׁל חַיַּי.
הַגַּנָּנִים מְרוֹקְנִים בְּמַפּוּחַ אֲוִיר
אֶת הַמּוּזָה
מְבַשֶּּׁלֶת מָרָק לַצָּהֳרַיִם.
בְּתֵבַת הַדֹּאַר מְחַכֶּה
סֵפֶר שִׁירָה שֶׁהִזְמַנְתִּי.
וּבַחוּץ
גַּנָּן חֶרֶשׁ מְנַסֵּר אֶת עֲנַף הַלִּימוֹנִים
מֵעַל מְכוֹנִיתִי.

ניקוד: חני צפריר

"שמחת הכתיבה" של ליאורה בן יצחק, מעלה על הדעת את “שמחת הכתיבה” של שימבורסקה. ההבדל הוא מהותי: בעוד שימבורסקה עוסקת בשליטתה של המשוררת על ברואיה, וניתן לראות כיצד עולמה הליניארי מתעורר לחיים, בשיר זה השמחה מתקשרת דווקא לגישושים ולהיסוס, לרגע שבו המוזה חומקת מבין האצבעות, ויש פנאי להקשיב למתרחש סביב.

23 תגובות

  • לאה הרפז

    פברואר 18, 2014 ב11:09 pm הגב

    השיר היפה של ליאורה בן יצחק אכן מעלה את הבעייתיות של קיומה של מוזה, ואת העובדה שלחדוות הכתיבה שלה אין שליטה במוזה והמוזה היא יצור קפריזי השולט בה ובכתיבה שלה. תפיסה שאני אישית כל כך מתנגדת לה. בכל זאת זה עדיין שיר ארספואטי, אם ההתנגדות שלי למוזה או בלעדיה. הנדידה הזו של המשוררת מן המוזה אל המציאות בכל זאת השיר מסתיים וכתיבתו מסתיימת למרות הנדידה הזו. עצם קיומו של השיר ויכולתו להיכתב עד סופו, בעצם מעלה על נס כם את חדוות הכתיבה וגם את השליטה בכתיבה ולא שליטתה של המוזה.

    • ליאורה בן יצחק

      פברואר 19, 2014 ב5:02 pm הגב

      היי לאה,
      מאחר ואני כותבת בימים ובלילות החגיגה הזו כל הזמן וכשהגננים מגננים עם מפוחי אוויר ומסורים חשמליים,
      אני יוצאת מהריכוז.
      תודה לך,
      ליאורה

  • דוד אדלר

    פברואר 18, 2014 ב11:12 pm הגב

    שיר יפה.
    הערה: כמו ב"עיניים להם ולא יראו אוזניים" גם ב"גַּנָּן חֶרֶשׁ מְנַסֵּר אֶת עֲנַף הַלִּימוֹנִים" בהעדר פיסוק לא ברורה כוונת המשוררת. אם הכוונה לחֵרֵשׁ זה בסדר (כי גם גנן עם אוזניות הוא חֵרֵשׁ ). אבל חרש כפי שנוקד – אני, אישית, לא נתקלתי במסור חשמלי עם משתיק קול. אולי זה נפוץ בשפלת החוף אך לא כאן בירושלים.

  • אביחי קמחי

    פברואר 18, 2014 ב11:13 pm הגב

    רעש הסביבה רק לכאורה פוגע במוזה, פוגע בריכוז של המשוררת, מאותם הרעשים וההפרעות היא עושה את השיר היפה

    • ליאורה בן יצחק

      פברואר 19, 2014 ב5:07 pm הגב

      היי אביחי יקר,
      השיר מדבר על שמחת הכתיבה, בימים ובלילות והרי אתה יודע זה הדבר החשוב. על הפרעות סביבתיות אי-אפשר לשלוט.

      תודה להתייחסות,
      ליאורה

  • חני

    פברואר 19, 2014 ב6:34 am הגב

    תחושת פספוס המוזה לא עוצרת מהדוברת בשיר את היכולת לגלות שמחה במצבים, בתופעות שנראים לכולנו כמובנים מאליהם. מודה , הזדהיתי עם סוג שמחה כזאת, מכיוון שגם אני בורכתי ביכולת כזו בלי קשר להיעלמות המוזה אלא כחלק קבלת אובדני החיים הטבעיים. יש למצוא בכל דבר בעולמנו את קורטוב השמחה.

  • אורנה ריבלין

    פברואר 19, 2014 ב8:56 am הגב

    תחושת ההחמצה נוכח המוזה המתרוקנת באמצעות המפוח היא שכבה אחת של השיר . השכבה הגלויה .
    השכבה הסמויה מן העין ,היא נס הכתיבה למרות ועל אף שאון שגרת החיים .

  • זאב פלדינגר

    פברואר 19, 2014 ב9:05 am הגב

    לא מכיר את “שמחת הכתיבה” של שימבורסקה, אך נהנתי מהשיר מאוד כמו שהוא

    • ליאורה בן יצחק

      פברואר 21, 2014 ב7:31 pm הגב

      היי ענת,
      השיר נכתב על רגע מסוים המבטא אותו. כפי שאני כותבת תמיד.
      כפי שציינתי מקודם אני כותבת כל הזמן , בימים ובלילות מגיבה המון לאמנים בשורות שירה, מהן גדלים השירים.
      המוזה, שורה עלי כל הזמן 🙂

      מקבצת שירים לספר חדש .

      שבת שלום ושוב תודה,
      ליאורה

  • דוד אדלר

    פברואר 19, 2014 ב10:03 am הגב

    הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? אם יש מפוח חשמלי יש גם משור חשמלי. לי נראה חֵרֵשׁ יותר. אבל למה לשאול אותי? כאמור, אני הייתי בשעת ה"אירוע" בי-ם. יש לי אפילו אליבי.

  • נילי אמיר-סגל

    פברואר 19, 2014 ב5:29 pm הגב

    אהבתי את הניגודיות שבשיר. כה נפלא לבשל שירים… ואשר לאותו גנן שמנסר חרש את ענף הלימונים – דווקא הבנתי את החרש הזה כ"ניסור שקט" ואירוני.
    הנקוד ביקש זאת למי שמדקדק בניקוד… תודה לך ליאורה.

השאר תגובה