רולטה / טובה זהר

פרק א'.

הרכבת הקלה ריחפה על הפסים באצילות, מחליקה בגאווה על פני רחובות מקבילים, פקוקים, ועל פני נהגים מותשים וזעופי פנים, מהמתנה ממושכת ברמזורים.  

מאז שנחנכה הרכבת ביולי 2025, מצאתי עצמי נבלעת לתוכה כמגנט, בתחנה זו או אחרת ברחבי תל-אביב. אפופת עונג שייטתי בעיר כמו בבועה. נהגתי לנעוץ מבט משתאה כלפי חוץ, אל בנייני בבל שצצו בהמוניהם, מתפעלת מקדקודם הנושק לקו הרקיע ומשתאה מתי הזדקרו להם מאות המגדלים זקופי הקומה.

ובלילה, היה המראה דרך חלונות הרכבת, מרהיב במיוחד. המגדלים זהרו באור יקרות, קורצים אלי ברבבות עיניים פעורות וזרחניות, חלקם האחר בעיניים מצועפות כשומרות סוד.

נורות צבעוניות עיטרו את העצים בשדרות העיר, הזרועות זוגות אוהבים שטיילו בנחת, חלקם חבוקים, חלקם אוחזים ידיים, אחרים כורכים על זרועם את רצועת כלב המחמד שלהם, עוצרים מידי פעם עם כלבם המרחרח, וממשיכים בדרכם. כולם כאחד נראו שלווים וזחוחים, כאילו אין מחר.

עד אותו לילה, בו הסטתי מבטי באחת, מחוץ לרכבת פנימה. מתוך השתקפותי מבעד לזגוגית הרכבת, מראה לו הורגלתי זה מכבר, הצטרפה לצללית פניי, בבואה נוספת – פנים בצלמי ובדמותי, כפי שנראיתי לפני שנים רבות. רוח פרצים משום מקום צמררה את גווי. שפתי התחתונה רעדה. תהיתי אם אין זה אלא חזיון שווא נוסטלגי הרומז על הסתיידות כלשהי במוחי.

במהרה גיליתי שאין זו העלאה ידעונית באוב. בסמוך אלי אכן ישבה נערה, אצבעותיה מרפרפות בקצב מסחרר על מסך הנייד. הגנבתי מבט לעבר פניה. כן. בדיוק כך נראיתי לפני עשרות בשנים. היא כנראה חשה בעיני הבוחנות אותה וסובבה אלי מבטה. נדמה לי שאישוני עיניה התרחבו מעט. היא חייכה, והמשיכה להחליק ביד ימינה על המסך. באותה שנייה קלטתי את אצבעה האמצעית, את האמה. מקושתת בדיוק כשלי. רק האמה. אצבעותיה האחרות, בשתי הידיים, שבריריות היו ודקות, ללא פגם. כמו שלי. בתנועה ספונטאנית בודדתי את אמתי המקומרת והצגתי לה אותה בעדינות. הפעם היא לא הסתירה תדהמתה ופנתה אלי – "היי, בדיוק כמו שלי. איך זה קרה לך?"  "זה גנטי, מלידה. לאמי ז"ל הייתה אצבע כזו. אחותי, אחי ואני נולדנו עם אמות עקמומיות, כמו לאמא. ואצלך?", העזתי לשאול, מקווה שאיני פולשת מידי לטריטוריה לא לי. "גם אני נולדתי ככה. מדהים", השיבה ולא יספה. חשתי שכל מילה נוספת מצדי תעיק ותמוסס את המעמד המופלא, הכמעט ניסי הזה. הבחנתי שדעתה מוסחת. גם היא כנראה עיכלה את התופעה המוזרה. היא חדלה מההקלדה בנייד ובדקה את אמתה מכל הזוויות האפשריות. בפינת אלנבי- שדרות רוטשילד התרוממה ונופפה לי לשלום באמה, לאות אחוות האמות. דלת הרכבת נפתחה חרש ובת דמותי התערבבה עם האנשים בשדרה. 

פרק ב'.

לאחר המפגש המוזר, תרתי ללא לאות, אחר הנערה, מידי עלותי לרכבת. עברתי מקרון לקרון, מפללת לראותה  ולו לרגע. לא מצאתיה. בחלוף הימים התחלתי להאמין שאכן היה זה תעתוע שווא.

כעבור חודש, אולי יותר, ביושבי בקרון, כשאפי דבוק לזגוגית, שמעתי מישהי בנימת קולי אומרת – "הנה את, חיפשתי אותך מאז, ולא מצאתי". "גם אני חיפשתי אותך", השבתי בחדווה ופרשתי אצבעות יד ימיני לשלום. היא צחקה בקול.  "נעים מאד. קוראים לי נטע. אולי מתחשק לך לשתות איתי קפה?", בלעה את המילים בנשימה אחת, כמו שיננה את הבקשה הזו עשרות פעמים, מאז המפגש הקודם. "כן, בטח", עניתי, "נעים מאד, אני טובה".

ירדנו ברחוב אלנבי. בפתחו של אחד הבניינים, ממוקם היה בית-קפה מסוגנן, 'רולטה' שמו. המלצר ניגש אלינו בצעדי פנתר ושאל: "פעם ראשונה שלכן כאן?" נטע השיבה "לא" ואני ביחד עמה "כן". המלצר התבלבל לרגע ומיד התעשת והגיש לי רולטת צבעים ומספרים עגולה, באמצעה ציר מסתובב. הוא ביקש ממני לסובב את הרולטה. החץ נעצר על משבצת בצבע תכלת ובה כתוב: " זהו רגע של שקיפות. מגיעה לכם תוספת רולדה רב שכבתית על חשבון הבית".  הזמנו גם קפה הפוך והפנתר נעלם לפנים המקום. נטע אמרה:" רגע של שקיפות, מתאים בול לאירוע". "כלומר?" הגבתי. "נו, את יודעת. גם הדמיון ההיסטרי הזה ביננו וגם האמה המצחיקה. אני חושבת שפתרתי את החידה, אבל לפני זה עליי לשאול אותך משהו אישי כדי לדעת אם אני זורמת בכוון הנכון". "אין בעיה", השבתי, סקרנית לדעת אם נטע קלעה להשערתי, למרות חלק משמעותי מהפאזל שנעלם ממנה. "טוב, אז ככה: רציתי לשאול אם בעברך תרמת ביציות לבנק הביציות?" המטירה עלי את השאלה. הנערה ניחשה. "כן" השבתי. "לפני שנים רבות עברתי טיפולי הפרייה. הרופא שטיפל בי הציע לי לתרום חלק מהביציות כדי לקצר את ההמתנה המתישה להפריה. כמובן שהסכמתי.." נטע קטעה את דבריי ואמרה בהתרגשות – "נו, וזה הצליח? גם לך יש ילד מהפריה חוץ גופית?" "לשמחתי, שנים-עשר ניסיונות הפריה לא צלחו". "לשמחתך?" תמהה נטע. "בטח, כי ככה הרווחתי את טל שלי. אימצתי אותה בברזיל כשהייתה בת חודשיים. היום היא בת שלושים וארבע. היא אהבת חיי, התינוקת שלי". נטע שאפה ונשפה הרבה אוויר. "אוהו, איזה סיפור. ואמי הופרתה מהביצית שלך. זה סרט, ממש סרט". הפנתר חלף על פנינו וחש בהתרגשותנו הגועשת. "ממש סבבה לראות ככה אמא ובת יושבות ביחד ונהנות". התבוננו זו בזו, דומעות וצוחקות לסירוגין. נטע בקשה מהמלצר שיביא לה את הרולטה. היא סובבה אותה. המשבצת הייתה סגלגלה ובתוכה כתוב "אין זו מקריות. מגיע לכם אצבעות שוקולד עם שברי פקאן על חשבון הבית". "מיד מגיעות האצבעות" אמר המלצר ונעלם בניתור.