דפיקות / גיא חצרוני
מתעורר, לפנות בוקר, הכלב מתהפך בשנתו למרגלות המיטה, פתאום, דפיקות חזקות בלב.
"מי שם?" אני שואל. "מה אתם מחפשים בשעה כזו?"
"זה אנחנו", מגיעה התשובה. "המלחמה, ההרוגים, החטופים, העקורים".
"מה אתם רוצים ממני כל כך מוקדם בבוקר ?" אני שואל.
"לא יודעים" הם עונים, "אנחנו דופקים על כל לב שנקרה בדרכינו".
"מה אתם רוצים שאני אעשה עם זה?" אני שואל.
"אין לנו תשובות, אנחנו תועים ותוהים, נישאים ברוח".
"די! שחררו אותי, תפסיקו לדפוק".
ושוב שקט, הכלב מלקק את רגלו, תיכף השמש תפציע.
3 תגובות
זיוה נוי
סיפור קטן,מהודק ויפה
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מאוד מזדהה, תודה על הסיפור
שילה
כואב כל כך ומרגש!
נגע בי מאוד.