קו העימות / יאיר בן־חור

כמו בכל יום שלישי עומד מיכאל עם כן הציור שלו בפינה הקבועה ליד המזרקה שבמורד המדרחוב וממתין ללקוחות.
הפָּלֵטה מונחת לידו עם צבעי האקריליק השונים המחכים להצטייר מאצבעותיו. לאנשים כבר אין סבלנות כבעבר לחכות לדיוקן מאקריליק. הילדים של היום עסוקים בטלפון הנייד, אחוזי תזזית, קשה להם לשבת רבע שעה בשקט עד שיסיים לצייר אותם ואז לחכות עוד כמה דקות שהציור יתייבש, והמבוגרים, הוריהם, טרודים בטרדות היום והשעה. עד לפני שנה היה מגיע גם בימי שישי ושבת, אך הפסיק כשראה שאין ביקוש לדיוקנאות שלו בסופי השבוע. בסוף השבוע אנשים ממהרים לקניות, להכין אוכל ומה לא, אין להם פנאי למותרות שכאלה, תירץ לעצמו.

מדי פעם מגיעים להצטלם במדרחוב זוגות נרגשים לפני חתונה, ואז הוא יודע שהיומית שלו מובטחת, יהיה ביקוש לקנבס שלו, לאומנות שלו. אבל גם אירועים כאלה פחתו בשנים האחרונות והפכו לנדירים.

בעשר בערב הוא מחליט לקפל את הציוד ולחזור לביתו. את הדיוקן האחרון סיים בתשע בערב ושעה שלמה עברה בלי אף לקוח.

באחת־עשרה בלילה מתארגן לישון. מחר מצפה לו יום עמוס, פגישה עם אוצרת תערוכה שהוא מזמן רוצה להציג בה, מפגש ציירי רחוב בספרייה הציבורית הקרובה לביתו וישיבה קבועה בבית הקפה השכונתי, אולי יפגוש מישהו מעניין ויצייר אותו.

בחדר השינה שלו מונחים ציורים בשלבי גימור שונים, מקצתם על כנים, מקצתם על כלונסאות שלקח מבניין קרוב שעובר שיפוץ, וציור אחד קטן מונח על שרפרף. לוקח את הפיג'מה מהארון, מתיישב על כיסא ולאט מתחיל להוריד בגדים.

"רגע רגע, עצור!" יגל צועק עליו פתאום. מיכאל נבהל וקם בחופזה. "לפני שאתה מתפשט אתה חייב לשמוע את מה שיש לי לומר", יגל ממשיך, "תקשיב, נמאסה עליי השגרה הזאת. מספיק! ואם עליי נמאסה, מה איתך? באמת, לא נמאסו עליך הימים האלה? בכל יום אותו סיפור חוזר על עצמו. ובלילה? אתה בקושי נרדם, וכשאתה נרדם הנחירות שלך כמו מסור באוזניי. וכשאתה מתעורר בלילה – ואתה מתעורר בלילה – אני צריך לספוג את הדמעות כי אני הכי קרוב. די כבר! אי אפשר להמשיך ככה. צא מזה! תבין שאתה כבר לא הצייר שהיית אם היית – ושחרר, אתמול היית גדול, ענק, היום אתה קטן אפילו יותר ממני, ומחר? מי יזכור אותך בכלל? אתה לא יותר מזבוב מציק באוזן שרק רוצים שימות כבר".

"הו, סוף־סוף מישהו כאן מעז לדבר! כל הכבוד ילד! קטן קטן אבל עם ביצים של שור. אפשר לומר ביצים בגיל שלך? ומה אני אגיד? אתה חדש כאן, אני כבר שנים נמצא באותו המקום, באותה הזווית, מיכאל כבר שכח ממני, הוא לא רוצה לסיים אותי, זנח אותי לאנחות. לא דיברתי עד עכשיו כי… כי מה זה יעזור? חוץ מזה הוא היה עלול לזרוק אותי מחוסר שימוש ועניין. אין לי מה לעשות, תגיד? מזל גדול שהגעת אתה, מה שמך, תזכיר לי…?"

"יגל, ואתה אהוד, אני יודע, כבר הספקתי להכיר", חייך.

"אה נכון, יגל. אתה לא צריך להזכיר לי את שמי, אני זוכר, זקן זקן אבל לא סנילי. היום אומרים דמנטי, נכון?" חייך, "יגל יקירי, כובע הקסקט ההפוך הולם אותך, ואילו עיניים חכמות יש לך, רק בן… כמה, שתים־עשרה? וכבר אמיץ וחכם!"

"אחת־עשרה אבל… מי סופר?"

"אז מה, לוותר?" מיכאל הצטרף לשיחה, "ככה לשכוח ארבעים ומשהו שנות ציור? להיכנע לתכתיבי הזמן? לזקנה הארורה? נו, צייר זקן שכמוני, מה כבר אוכל לבקש? הכרה? שיזכרו אותי לאחר מותי? שילְמדו עליי בבית הספר? שילַמדו אותי באוניברסיטה? נו באמת… אתה צודק, יגל, אני מיוא…"

"ומה איתי, מיכאל?" קטע אותו אהוד, "אני זקן כמעט כמוך. מתי אתה מתכוון לסיים אותי אם בכלל?"

"ואני? אותי רק התחלת ולא נראה שתסיים. ציירת קו אחד  או שניים ו…? זהו? התייאשת? מה יהיה אדוני? למה אתה מתחיל אם אתה לא מתכוון לסיים? מי שמע על דבר כזה? חוצפה!"

"גם אותי לא סיימת. יש לי פה אבל רק עין אחת והאף נראה פגום, אכול… מה קורה מיכאל? אתה לא מתבייש? ככה להשאיר ציורים לא גמורים, מתוסכלים ועייפים? זה מה שלימדו אותך? חוצפן חסר בושה".

"א… אני… אני מצטער, לא… לא התכוונתי. זה… המוזה, החשק, מצב הרוח… ו… מה אתם רוצים מחיי? די, אין לי עוד כוח לצייר, לעבוד, לחיות, הגעתי לסוף הדרך, זהו", סחרחורת תקפה אותו והוא מיהר להתיישב על כיסא ליד המיטה, כף ידו הימנית על מצחו.

"אתה רציני?! עכשיו אתה מודיע? מוזה שמוזה, לא מעניין… זה לא עובד ככה, אתה יודע. יש לי חדשות בשבילך, אתה תסיים אותי, את יגל, את אהוד ואפילו את שירה אתה תסיים, אתה שומע? עד שלא תסיים לא נניח לך, אנחנו לא בובות שעווה ולא בובות שעשוע. אתה תסיים את מה שהתחלת, שומע? רק אחר כך תוכל למות, לא דקה לפני", רתח עליו מהפינה אהרן.

"חותמת על מילה אהרל'ה אהובי", אמרה בחצי פה נאווה המונחת לצידו. הוא נישק אותה בלחייה וירד לנשק את חצי הפה שלה.

"אפילו להתנשק כמו בן אדם אי אפשר כי לא סיימת לצייר את הפה של נאווי שלי! ואתה קורא לעצמך צייר? איכ… קודם תהיה בן אדם, תן להתנשק!" הוסיף אהרן.

"והפגישה מחר עם אורנה? שכח מזה, בחיים לא תתקבל לתערוכה. אל תלך, שמע לנו, חבל על הזמן שלך", אמרו מהשרפרף הילדים התאומים אסף ועדי, "תישאר בבית, תסיים אותנו, הרבה יותר חשוב ודחוף".

מיכאל יושב בכיסא ליד מיטתו ואין מילה בפיו. וכי מה יגיד? כל הציורים כולם צודקים ואין לו מה לטעון להגנתו. אין סנגור אחד שיוכל לסנגר עליו מול כל הקטגורים. השפיל מבט לרצפה, הליט את פניו בשתי ידיו וכל מה שנפלט מפיו הייתה מילה אחת, "סליחה".