ההחלטה של גברת פרקינסון – סוף דבר / ענת קוריאל

הסיפור מפורסם כאן לאחר שליריקה נסגרה כדי לאפשר לענת להכניס את כל סידרת סיפורי גברת פרקינסון לאותה במה.

גברת פרקינסון לא נחה לרגע, כשנודע לה דבר מחלתה. היא ניסתה למצוא פתרונות פסיכולוגיים ורפואיים. ידיד שלה אמר לה שאם תגיד בלב עשרים פעמים ביום ״אין לי פרקינסון״, היא תרגיש לבסוף בריאה. השיטה הזאת לא עבדה עליה, נהפוך הוא. יצא שכמעט כל היום היא החלה לחשוב על חולי וייסורים. הידיד הזה הוא מאלה שתמיד אומרים שהכול בראש, כאילו שבני אדם יכולים לשלוח את כף ידם אל תוך המוח ואז להוציא משם את כל הברָרה ולהראות לחברים, תראו כמה זבל היה לי בתוך הראש – ולהמשיך הלאה.

אבל גברת פרקינסון לא יכולה להמשיך הלאה. יש לה מוח בעייתי ולא רק בגלל המחסור שלה בדופמין, אלא גם בגלל המהפכות שהיא עוברת. היא יכולה לקום בבוקר ולהאמין שיש לה במה להיאחז – ושעה לאחר מכן להיות מיואשת ולשנוא את החיים. היא יכולה לשכב על הספה בחוסר מעש ולהרגיש איך הכוחות אוזלים ממנה – ופתאום להרגיש בלי אזהרה מוקדמת שהפנים שלה רטובים לגמרי. יש מי שיראה את התמונה הזאת כשהיא מזילה דמעות, ויאמר בזלזול, "היא מתקרבנת". נו, ואם היא מתקרבנת, אז מה? אסור? היא רוצה להתקרבן, זו זכותה המלאה. להיות לבדך עם מחלה בבית ריק זה פחד אלוהים. עפות לתוכה מחשבות כמו יונים שנחבטות בזגוגית החלון. מה יהיה אם תיפול ולא תצליח לקום, ולא תצליח לזחול אל הטלפון הנייד? עוברת בה צמרמורת ומנטרה מתחילה להתגבש בה: יותר קל למות מאשר לחיות.

היא חושבת על כל הדברים שלא תצטרך יותר אם תסתלק מהעולם הזה: רופאים, בדיקות, התמודדויות. גם רגשות קשים ייעלמו בן־רגע, חרטות וייסורי מצפון, עמידה בתורים, וכבר לא תצטרך לפתוח פה גדול עד כאב אצל רופא השיניים. ייעלמו הטוב וגם הרע. היא לא תצטרך לקנות יותר בגדים ולעמוד חסרת יציבות בחדר ההלבשה, לא תצטרך יותר לחתוך ירקות ולקוות שרגלי המרשמלו שלה לא יקרסו אל תוך עצמן.

מה הייתה הכי רוצה? הו, היא הייתה רוצה שאחת לשבוע היא תקבל פסק זמן מהפרקינסון. פעם בשבוע, לא יותר. פסק זמן שבו היא תוכל לדלג ברחוב כמו ילדה קטנה. הלוואי שאיזה מלצר יגיש לה תפריט של מחלות וישאל אותה במה היא בוחרת. מאוס עליה הרעיון שאי אפשר לבחור. שהיא צריכה להשלים עם מה שנוחת עליה ולחייך חיוך מזויף למי ששואל אותה מה שלומך. כשהגוף נעשה נוקשה, הנוקשות יוצאת דרך הפנים, הן נאטמות במעין דוק של קיפאון ואי אפשר לקלף את המסכה. גברת פרקינסון מרגישה אותה נדבקת לעורה ועושה לה מתיחת פנים לא טבעית. לפעמים היא לא מצליחה לחייך ויוצאת לה הבעה שלא אומרת לעולם שום דבר. לא שִׂמחה, לא עצבות, לא כעס. סתם הבעות חסרות משמעות ופשר.

היא עושה רשימה של היכולות שכבר איבדה. הרשימה הולכת ומתארכת, ובראשונה בחייה היא תוהה אם היא יכולה לעמוד סתם כך במקום, אבל לא, היא מתחילה להתנדנד כאילו סופה פרצה פנימה לתוך הגוף שלה. היא מייחלת למרגוע. שהגוף יפסיק לזוז. היא רוצה שקט. שקט מוחלט. בלי לשמוע את הבעיטות הלא רצוניות ברהיטים. רק לשבת על כיסא ולראות איך אט־אט הרגליים חדלות לזוז ויורדת עליהן שלווה. לשם מה היא חיה? האם היא חיה כדי לסבול, כדי לרַצות את כולם ולשמוע אותם אומרים שהיא לוחמת, שהיא לא נכנעת, שכולם צריכים ללמוד ממנה?

היא שמעה על ארגון שווייצרי להמתת חסד. השם שלו 'דיגניטס' קפץ בתוכה כמו מטבע שזורקים לתוך מזרקה ומשאלת הלב מתגשמת. אולי זה הפתרון שלה. היא חיפשה חומר על הארגון הזה. ראתה תמונות של בית המוות מבחוץ, מכנים אותו 'הבית הכחול' בגלל צבעו. הוא נטוע על גבעה ירוקה בתוך נוף רענן שיופיו פורץ מצג המחשב. מבלי דעת ידה נשלחת אל הצג והיא מחליקה את אצבעותיה עליו, כאילו תכף יחדרו פנימה ללב הארגון ויגלו לה מה מתרחש מאחורי הקירות. היא החליטה לשלוח מייל ל'דיגניטס' וקיבלה מהם הוראות מדויקות אילו טפסים צריך למלא. היא צריכה מכתב מפסיכיאטר שיעיד שהיא שפויה, מכתבים מרופאים מומחים בתחום, וכמובן – כל החומר צריך לעבור תרגום מוסמך בחתימת נוטריון. ולבסוף התשלום הראשון, שהוא מרקיע שחקים.

ראשה הסתחרר לרגע, הניירת הולכת ומתגבהת, ממלאים טופס אחד ומייד אחד נוסף משתחל לתחתית הרשימה. אין לזה סוף. כמה אנרגייה צריך כדי למות!

בחייה אין שביל זהב בין שני קצוות. האפשרויות שלה ברורות עד כאב: לחיות רע או למות. אין אפשרות נוספת, אמצעית.

היא חוזרת רצוצה מכמה צעדים שעשתה. לפני שהיא חוזרת הביתה היא יושבת על אבן גדולה ונחה. זו האבן הקבועה שלה. היא שואבת כוחות מהאבן ואז מתרוממת ממנה וממשיכה. היה לה מרצה באוניברסיטה שאהבה במיוחד, והוא אמר יום אחד משפט שלא יוצא לה מהראש כבר שלושים שנה: ״השבֵע לא ירגיש את צער הרעֵב״. היום היא מבינה את המשפט לעומקו. היא לא מצפה שמישהו יבין אותה.

שכנה שעברה שם שאלה אותה, "את נכנסת?" והחזיקה לה את הדלת. היא הודתה לה בקול מקוטע, קול של נערה רכה ושברירית. היא מכניסה לתוך תיקייה את כל הטפסים והניירות שהתבקשה להכין, לא לפני שעברה עליהם ועשתה ספירת מלאי. היא שילמה תשלום ראשון, מעין מקדמה, ועכשיו היא צריכה לחכות לתשובה במייל. האם היא תקבל כרטיס ירוק שיאפשר לה לנסוע לשווייץ עם התרעה מראש, או שהאפשרות הזאת תיחסם? בכל יום היא נכנסת למייל שלה כמה פעמים לבדוק אם יש תשובה.

האביב התחיל, והיא אפילו ראתה היום פרפר ענקי. באמצע כל כנף היה לו כתם גדול בצורת עין. היא ישבה על האבן, הטלפון לצידה והפרפר התיישב על צג הטלפון הכבוי. היא ידעה שהגיע המייל. בתיבת הדואר שלה היא מצאה אישור. כעת היא מוגדרת בעלת כרטיס ירוק. למעשה יש לה אור ירוק לבצע את תוכניתה בהתרעה של חודש. אז ישלחו לה כמה תאריכים והיא תבחר מתוכם את הרצוי לה.

הכרטיס הירוק עורר בה בליל של התרגשות ומועקה, היא התיישבה על הספה כאילו מישהו דחף אותה לשם, איזו זרוע בלתי נראית. היא קיבלה מה שביקשה, ו… מה עכשיו? היא לא ידעה לאיזה כיוון לפנות ומה לדרוש עוד מהעולם. כל החודשים האחרונים הייתה עסוקה בניירת הזאת שסללה לה את הדרך אל החופש, ועכשיו… עכשיו אין לה תכלית שמממלאת אותה. היא חשה עליות וירידות, חוסר יציבות, כמו תנודות חום אצל אדם חולה. כמה דקות של נמנום הביאו לה חלום רע. היא נמצאת בשווייץ, כולם חושבים שזריקת הרעל הרגה אותה אבל היא שומעת אותם מפטפטים, וזו הייתה לה הוכחה שהיא עדיין חיה. היא לא הרגישה שהיא יודעת מספיק על מה שעוד צפוי לה. גם אם תקרא כתבות אין־ספור בנושא, עדיין לא תרגיש שהיא קוראת על עצמה ושזו היא, היא ששוכבת במיטה ומחכה לרופא. היא צריכה לגעת בנפש של מי שליווה לשם בן משפחה, להקשיב איך המילים שלו שוטפות אותה בקילוח דק. היא יודעת שהקילוח הדק הזה ירטיב אותה לבסוף עד לשד עצמותיה.

הקוסמטיקאית באה אליה. המגע שלה הוא אחד הדברים האחרונים שעושים לה טוב. היא אוהבת שידיה החמות של יעל מורחות על פניה את הקרם הקר, ומעסות אותן עד שכל הטוב חודר פנימה. היא סיפרה לקוסמטיקאית בלי לדעת למה דווקא היא נבחרה. הן התחבקו דקות ארוכות, ואז יעל סיפרה שיש לה קרובת משפחה שעברה את התהליך הזה והיא תברר עם בעלה אם הוא מוכן לדבר על זה ולשתף. קוראים לו שגיא.

שגיא התגלה כלבבי ופתוח. בתחילת השיחה הצהיר שאין שאלה שאסור לשאול, "אם קשה לך אני מוכן לבוא אליך", הבהיר, "אני פה בשבילך". הלבביות שלו שבתה אותה. היא הקשיבה רוב קשב ועקבה אחרי המילים שלו שנארגו אט־אט לסיפור על בני אנוש וסבלם. חודשים אחדים הם דיברו עם שני ילדיהם, הבת כעסה מאוד ואמרה: "אימא לא נלחמת עבורנו", ואילו הבן יצא מחדרה של אימו ואמר: "אימא ביקשה ממני עזרה, היא אף פעם לא מבקשת שנעזור לה". שגיא אמר ששואלים אותו מה היה עושה במקומה והוא עונה לכולם: ״זאת הדמיה, לא דבר אמיתי. אני לא יכול להרגיש מה שהיא חוותה. עשיתי הכול כדי לשנות את בחירתה. היא הייתה מקשיבה באמפתיה, אבל יודעת בדיוק מה היא רוצה. יש דברים שאי אפשר לשנות".

גברת פרקינסון ניתקה את השיחה והטלפון רעד בכף ידה. יום אחד, חשבה, כף ידה תפסיק לרעוד.