חָשׁוּב מְאֹד / ענבל אשל כהנסקי
חָשׁוּב מְאֹד / ענבל אשל כהנסקי
חָשׁוּב מְאֹד
לִזְכֹּר לִנְשֹׁם כִּי
נוֹטִים לְהַמְעִיט בְּעֶרְכּוֹ
שֶׁל חַמְצָן
הַמֵּיטִיב עִם גּוּפָהּ, סוֹבֵל וּמִתְיַסֵּר נוֹרָאוֹת,
הַמֵּיטִיב עִם נַפְשָׁהּ, כְּמֵהָה לִפְרֹשׂ כְּנָפֶיהָ וּלְהִתְרַחֵק מִכָּאן.
מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת,
לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף
לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף
ניקוד: חני צפריר
השיר מנסה להציע נחמה, בבחינת: קחו לכם חמצן, הוא זמין לכולם וניתן בחינם. אבל הנחמה הזו מתגמדת בהשוואה למצוקה הפיזית והנפשית. כשאין לרפואה ולפסיכולוגיה מה להציע, נותר החמצן: האם השאיפות והנשיפות הן פיתרון של אין ברירה, מעין שכנוע עצמי, או הקלה אמיתית? למשוררת הפתרונים.
49 תגובות
יפית מגן
השיר מוצא חן בעיני, מתומצת וקולע ויש בו כנות
ענבל אשל כהנסקי
יפית תודה לך מאד על תגובתך הקולעת!!
רימונה כהן
נקודת המבט החיצונית, לכאורה לא אישית, והניסוח המדמה הנחיות הפעלה מאזן מעט את הדחיסות והאינטנסיביות של תכני השיר. בכל זאת – השיר מותיר את הקורא ללא נשימה….
ענבל אשל כהנסקי
אמא, תודה לך מאד על קריאה שאינה רק מקצועית ומדויקת אלא גם מעידה עד כמה את מכירה אותי לפני ולפנים..!!
דוד אדלר
שיר אישי יפה.
לי קצת צרם המעבר החד מדי לגוף שלישי מרוחק בשורה הַמֵּיטִיב עִם גּוּפָהּ….
ענבל אשל כהנסקי
דוד יקירי,
תודה מאד!! אקח את הערתך לתשומת לבי..
חני
ענבל יקרה עד מאוד, מודה ומתוודה שהפרשנות שלי לשיר לא יכולה לעמוד הפעם בקנה מידה ניתוח פואטי ,שאני רגילה לערוך, וזאת מכיוון שלמדתי להכיר את מכאובייך הפיזיים- נפשיים הגדולים מנשוא. לדעתי, זהו שיר ארס פואטי מובהק שלך שמובע בשיא הכישרון לכאבך, כך שגם חמצן -שאיפה ונשיפה- לא תמיד יוכל לעזור. מה נשאר אם כך לעשות???? להינעץ בתקווה, באמונה וכמו שסקרלט אוהרה בסרט "חלף עם הרוח" אמרה: "..מחר תזרח השמש.."
ענבל אשל כהנסקי
חני יקירתי,
כל כך מרגשת אותי התגובה שלך למרות שאיני יודעת מה לומר עליה.. האם לשמוח או להצטער??!!
בכל אופן, סקרלט אוהרה אמרה "אחרי הכל, מחר, הוא יום חדש" ואני מאד ראלית לגבי מחר ובכלל –
יהיה לא קל אבל אמשיך מאד מאד בהשתדלות..
חני
אכן.. נכון כך היא אמרה: "אחרי הכל, מחר, הוא יום חדש.." [אע"פ שראיתי את הסרט הזה חמש פעמים, "נתקע" לי המובן של "תזרח השמש.."] חחח..חח
ענבל אשל כהנסקי
חני יקירתי, היא האמינה באדמה ואני מאמניה באנושות..!! אולי היא צדקה. אני תוהה
אילנה סיון
ענבל, השיר היפה הזה מעורר בי חמלה ואמפתיה עם ייסורי הגוף והנפש המיוחסים לגוף שלישי….
קריאת השיר ממש השפיעה עלי פיזית – לקחתי כמה שאיפות עמוקות.
מדבר אלי היופי של כפל המשמעות הפיזי-נפשי של הפועל "לשאוף".
תודה רבה.
ענבל אשל כהנסקי
אילנה,
תודה לך מאד!! מאד מעניינת אותי התגובה הגופנית שלך לשיר. נשאלת השאלה, האם שירה אכן מעוררת לפעולה??
ולא רק גופנית בסיסית (בלי להפחית מעוצמת הפעולות הבסיסיות) אלא גם לפעולה משמעותית באופן חברתי..
אילנה סיון
ענבל, חשבתי , ועדיין חושבת, על השאלות המעניינות שאת מעלה.
התגובה הראשונה שלי היא, שהשיר שלך כל כך ממחיש את הקשר גוף-נפש, שההמחשה הזו התבטאה גם בתגובה הפיזית שלי, של שאיפת אוויר מלוא הריאות, תגובה שכמובן שלא היתה מנותקת מהתגובה הרגשית של מחנק והצורך להיחלץ ממנו.
האם תגובתיות כזו חלה גם על התחום החברתי? מבלי להתיימר למומחיות בהיסטוריה, נראה לי שהשימוש בשירה (או לפחות בהמנונים, כגון "האינטרנציונל", או "תחזקנה",. או "התקוה" בימיה הטובים והתמימים יותר), או שירי "הטור השביעי" בשעתו, היתה להם השפעה ציבורית-חברתית. אך ההשפעה היא כנראה לרוב עקיפה וסמויה, לאו דווקא ישירה, דרמטית ומיידית. ברכותי לך, לשיר ולשאלות.
ענבל אשל כהנסקי
אילנה, אכן.. נגעת בכמה נקודות פואטיות-היסטוריות מעניינות, לא שאני מתיימרת להיות מומחית, אבל מאז וממעולם היתה בשירה יכולת להביא לפעולה. כל פעולה- החל מיצירת דיאלוג פנימי וכלה בתנועת עמים..!! תודה לך מאד.
רוחה שפירא
האוטנטיות והצלילים של הש' באותיות שמות הפועל של הנשימה – נשם, שאף, נשף.. וקצב השיר מייחדים את הדיבור על הנשימה כפעולה מכוננת חיים.
יפה מאד בעיניי הביטוי הפשוט לכאורה "חָשׁוּב מְאֹד/ לִזְכֹּר לִנְשֹׁם כִּי", המחדד את הקשר הסימביוטי בין הגוף והרוח שהוא פועל יוצא מהמפגש התודעתי-חושי הזה של המשוררת. תודה רבה!
ענבל אשל כהנסקי
רוחה, תודה לך מאד בחזרה!! מעריכה מאד את תשומת הלב שלך למצלול האהוב עלי – אותיות שורקות..
דווקא כשאני חווה את הקושי הנוירולוגי, לבצע פעולות בסיסיות כמו לנשוף ולשאוף, אני מעריכה אותן יותר.
זאב פלדינגר
אכן, הנשימה היא הדבר הבסיסי ביותר, ויכולה להוות נחמה. תמיד היא שם. אפשר לאבד כסף, רכוש, או אפילו פגיעה בגוף, אך כל עוד אנו חיים קיימת לנו הנשימה. אני נושם- משמע אני קיים. שיר יפה ואמיתי. אהבתי.
עפרה בן-עמי
האמירה שפותחת את השיר כביכול מובנת מאליה – האם באמת יש מישהו שצריך להזכיר לו או לה לנשום? הרי הנשימה איננה רצונית ובהיפסקה אין חיים! ולמרות זאת, הצדק עם המשוררת. יש סיבות טובות מאוד לזכור לנשום. מציעה כאן שני רבדים, למרות שאפשר למצוא בשיר עוד ועוד, ולכן, ענבל יקרה מאוד, הוא כל כך טוב בעיני. הרובד הפיזי, מדבר את ייסוריך, שעליהם את כותבת בשיריך ובפוסטים גלויי לב בפייסבוק. רובד זה מוכר לי גם מייסורי האישיים כאסטמתית, שזוכרת מילדות את הציווי לשאוף ולנשוף בסיוע תרופתי עד ש"תסתדר" הנשימה ותשוב לאוטומטיות שלה. הרובד השני של "חשוב לזכור לנשום" הוא קולו או קולה של כל מי שאי פעם חווה חרדה מעתיקת נשימה, או תחושת חנק פיזית או נפשית. "חשוב לזכור לנשום" מהדהד כאן דיבור פנימי המזכיר שאולי ניתן להירגע ולחזור לעצמך החיה, הפועלת בעולם.
ענבל אשל כהנסקי
זאב,
תודה מאד מאד על חדות האבחנה – הנשימה היא הבסיס לקיום האנושי.. אך היא אינה הטעם לחיים אלא רק אמצעי, לדעתי!!
ענבל אשל כהנסקי
עפרה יקירתי, תודה לך מאד על הקריאה ברבדי השיר השונים!!
אכן, את יודעת היטב אותי ואת העומד מאחורי השיר אצלי ואצלך..
הייתי רק מעזה ומשתפת כי השיר נכתב תוך מחשבה על כתיבתה של יונה וולך, אולי כאן ישנו רובד אינטר-טקסטואלי נוסף.
תמרה אור סלילת
זהו שיר המנתח באזמל מנתחים מצבו של מי שחווה כאב נפשי בעצימות גבוהה, כאב אשר ממלא כולך עד שאינו מותיר מקום לשום דבר אחר. המוצא היחיד בעת כאב כזה הוא להאחז במה שעבור רוב האנשים הוא מובן מאליו, ופשוט עד כדי גיחוך – הנשימה. אלא דא עקא, שעבור מי שנמצא בתוך הכאב, זוהי משימה הרקוליאנית, ומכיון שמשימת חיים היא, הראשונה במעלה, צריך להתרכז בה. בשנה הראשונה לאבל על בני, כששאלו אותי אנשים לשלומי, אמרתי: "אני נושמת". הם חשבו שאני צוחקת, אבל לא הייתי יותר רצינית מימי.
ענבל אשל כהנסקי
תמרתי,
תודה לך מאד מאד!! אני מוצאת את עצמי משאתה לנוכח ההזדהות שלך עם השיר,
ממקום אחר להפליא אבל מאד דומה במובנים רבים..
אורנה ריבלין
מדווק להפליא וישר כפלס .
תודה רבה על ההזדמנות .
ענבל אשל כהנסקי
אורנה יקירתי,
תודה לך מאד!! תגובתך קולעת וחשובה לי מאד..
רחל בכר
המשוררת פותחת בהצהרה שחשוב לנשום, אלא שלא רק חשוב לנשום אלא חובה לנשום ולנשום נכון ולכן בשורות המסיימות את השיר יש "הוראות הפעלה" לשאוף, לנשוף…
ידוע שבמצבי חרדה קשים ניתן להוריד את רמת החרדה באמצעות שליטה בנשימה והדרך הנכונה היא לשאוף למלא אוויר, לספור עד שלוש ולנשוף אט אט עד להתרוקנות מוחלטת.
לכן היה חסר לי הקצב האיטי (אפשר היה באמצעות פיסוק) ונותרתי קצרת נשימה.
ענבל אשל כהנסקי
רחל,
תודה לך מאד על הקריאה המסחררת וחסרת המעצורים בשיר!! אכן.. שילוב של התקפי חרדה ועוויתות נוירולוגיות-מוטוריות יצר בי את המילים ואת המקצב.
אביחי קמחי
שיר נהדר מעצם הרעיון המובא בו, לזכור לנשום למרות שהנשימה היא פעולה אוטומטית של הגוף. אך נשימה זו צרה וקטנה ולא מכניסה את כמות האוויר לה זקוק הגוף ובהתאם גם לא מוציאה האוויר בכמות המספקת. צריך ללמוד לנשום נכון…
ענבל אשל כהנסקי
אביחי יקירי,
תודה מאד מאד!! אכן.. צריך ללמוד לנשום נכון ברמה הגופנית (דבר שלא הצלחתי בו למרות שממש הלכתי לשעורים) וברמה הרעיונית – לדעת כציד לחלק את פעולותינו ומחשבותינו לנשיפות ולשאיפות!!
ציפי הראל
אהבתי מאוד. כתוב נכון ומדויק. אהבתי את המעברים מהרמה האינפורמטיבית-הוראתית ללירית וחזרה להנחיות הברורות. המעברים אמנם חדים אך דווקא משום כך גורמים לקרוא את השיר שוב ושוב, ונוצרת חזרתיות כמו בנשימה…. תוך ניסיון להתעכב על מרכז השיר, במרווח הדק שבין שאיפה ונשיפה.
חיים
למה הצירוף " הַמֵּיטִיב עִם גּוּפָהּ" , האם בשירה מורבידית עסקינן? לשמחתנו אנחנו עדיין לא במכון הפתלוגי. היה מוצלח יותר אם היית כותבת "המיטיב עם הגוף" או "המיטיב עם גופי" .
אילנה סיון
פספסת את הנקודה- כלומר, את המפיק בהא…ועוד…
חיים
אילנה סיון
למיטב זכרוני, עבר זמן רב מאוד מאז שנפגשתי עם "ספר הפעלים" של בארקלי ועם הספר "ודייק" . המפיק הוא למעשה תחליף לתוספת של "מ". מתחת ל"ה" יש מפיק שהוא תנועה קטנה וה "מ" הנוספת שאמורה היתה להיות היתה מקבלת שווא נח לסגירת ההברה. אז מה הרבותא. עדיין נשארנו עם מוטיב מורבידי בשיר.
חיים
אילנה סיון
תיקון טעות
בשורה השניה כתוב ". מתחת ל"ה" יש מפיק שהוא תנועה קטנה" צ"ל : מתחת ל"ה" יש פתח שהוא תנועה קטנה…..
ענבל אשל כהנסקי
אילנה וחיים, האמת.. איבדתם אותי!! 🙂 🙂 אבל באופן עקרוני אני תומכת בקריאות פרשניות רחבות ומתפרשות. כך שאין מניעה לראות בשיר גם הקשר מורבידי..
רוחה שפירא
פספסתי את הדיון לגופו של המפיק. האם לא פשוט יותר להבין ש- גופהּ ו -נפשהּ עם מפִּיק ב-ה' הכוונה לגוף ולנפש שלה?
של מי? של המשוררת כמובן, הדוברת על עצמה בגוף שלישי.
אבינעם מן
האדם שואף כל עוד הוא שואף (זו וריאציה על גתה)
ענבל אשל כהנסקי
אבינעם היקר, זו וריאציה נאה מאד!! אממ.. אשמח לדעת כיצד נכתב במקור (??)
אבינעם מן
קֻרְטוֹב מֵחוּש בַּגַּב,
מַשֶּהוּ מִיגְרֶנָה,
וּשְאָר יְרָקוֹת
– לֹא מַמָּש רְצִינִי
לְעוּמַת מַה שֶרָאִיתִי
בֵּין קְרוֹבַי וּמוֹדָעַי.
נְשִימָה עֲמֻקָּה,
וְעוֹד אֶחָת,
וְזֶהוּ,
אֶפְשָר לְהַמְשִיךְ.
ענבל אשל כהנסקי
"..קֻרְטוֹב מֵחוּש.."
אבינעם מן
אין לי את הכישורים לנתח שירים, אני מעלה אסוציאציות חפשיות.
ענבל אשל כהנסקי
אבינעם היקר, חח.. חן חן!! הרעיונות שלך מאד מעניינים.
אבינעם מן
חיים איבד גם אותי. ייתכן שהוא החליף בין 'גופה' עם מפיק, הגוף שלה, ל'גופה' בלי מפיק, הנמצאת במכון הפתולוגי.
ענבל אשל כהנסקי
אבינעם היקר, כננ.. כבר הבנתי את זה!! לאט אט אני מבינה מהר מהר.
אבינעם מן
ענבלי, המימרה של גתה היא משהו מעין "האדם שוגה כל עוד הוא נושם", אי שם בפתיחה של 'פאוסט', אחר כך אחפש.
ענבל אשל כהנסקי
מעולה!! תודה מאד אבינעם היקר..
אבינעם מן
ענבלי, אחד התרגומים הוא "תועה אדם, כל-עוד הוא שואף" (תרגום: יעקב כהן). מבין ארבעה תרגומים שהסתכלתי בהם, שניים כותבים "תועה" (לא "טועה"), ושניים "שוגה". כולם כותבים "שואף", כך שאני מניח שהכוונה איננה ל'שואף' – נושם, אלא 'שואף' – רוצה ומשתוקק.
ענבל אשל כהנסקי
אבינעם היקר, כעת נראה לי שגתה ואני לא באותה דעה.. כי כל עוד אני שואפת לנשום ולחיות אני שואפת לטעות ולשגות> ללמוד משגיאותיי וטעויותיי!! האם הבנתי נכון את גתה??
אבינעם מן
ענבלי, דברי גתה בודאי פתוחים לפרשנותו של כל אחד, ופירוש אין משמעו דווקא הבנה מדוייקת של כוונת המחבר, אלא יכול להיות גם מציאת משמעות המתאימה למפרש, ופירושים כאלה רבים. עדיין מעניין לדעת "למה התבוון המשורר". איני קורא גרמנית (מתימטיקה זה לא נחשב), ובתרגומים שציטטתי יש שני פירושים, כי 'שוגה' משמעו 'טועה', לא 'תועה'. אני נוטה ל'תועה', כי נראה לי שכוונתו שכל עוד לאדם יש שאיפות, הוא תועה ומגשש בדרכו בנסיונו להגשימן, אני חושב שפירוש זה מתאר את המשך העלילה של 'פאוסט'. ותודה ששאלת, אחת לא הייתי חושב על כך.
ענבל אשל כהנסקי
אבינעם היקר, כמוני כמוך.. גם בעניין התעייה!! 🙂 🙂