בקולנוע/ מיטל ניסים

עֵינֵיךָ שָׁטוֹת בְּמֶרְחָב כְּמוֹ שְׁתֵּי סְפִינוֹת אֲבוּדוֹת
בֶּחָלָל שֶׁבּוֹ הַסּוּסִים שֶׁל קְלִינְט אֵינָם
וְכָל הַגִּבּוֹרִים הַטּוֹבִים שֶׁמְּנַצְּחִים אֶת הָרָעִים
הִתְגַּלְגְּלוּ מִן הַמִדְבָּר לִדְמוּתָם שֶׁל חוּצָנִים בִּתְלָת מֵמַד
אֲנִי בְּקוֹל רָפֶה
מַצִּיעָה לְךָ פּוֹפְּקוֹרְן
וְהַנּוֹסְטַלְגְּיָה פּוֹשֶׁטֶת עַל פָּנֶיךָ
תְּמוּנוֹת שֶׁל קוֹלְנוֹעַ אַרְמוֹן
אַגַּב גַּרְגְּרֵי הַתִּירָס
עַל הַבַּרְזִלִּים הַלּוֹהַטִים
מֵמִּפְשָׂעוֹת שֶׁעַד חֲצוֹת
צְרִיכוֹת לַחֲזֹר הַבַּיְתָה.

האותנטיות והקונקרטיות אצל מיטל ניסים מייצרות פואטיקה ייחודית, חיה מאוד, שבה גורסים הקוראים את גרגרי התירס הצהובים והחמים וחשים את חומם של הברזלים מבעד למכנסיים.