ארוחת בוקר במלון בפריז/גיורא פישר

אֵיךְ נָהֲרוּ פָּנֶיהָ,
כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהָכִיל בְּתוֹכָהּ אֶת הָאוֹר,
כְּשֶׁסִּפְּרָה (הוּא הִסְמִיק)
לְזָרִים מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שאֶתְמוֹל הוּא כָּרַע לְרַגְלֶיהָ
וּמָחָר הֵם יִסְעוּ לַכְּפָר בִּפְּרוֹבַנְס
לְהַכִּיר אֶת הוֹרָיו.
וְלֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת פִיזִיקַאי
לְהָבִין אֶת סוֹד הַבְּרִיאָה:
הָאֹשֶׁר-
הוּא מַפָּץ גָּדוֹל
אוֹר הַמִּתְרַחֵב וְרוֹצֶה לְמָלֵא אֶת הַיְּקוּם בְּרִבּוֹא רִבּוֹאוֹת כּוֹכָבִים.
וְהַצַּעַר-
חֹר שָׁחֹר,
כּוֹכַב הַקּוֹרֵס
לְתוֹכוֹ,

לְבַדּוֹ.

המפגש בין האושר לצער – שני השיאים הרגשיים בשירו של פישר – הוא מפגש מכונן.
האושר כולו "אור המתרחב", ובכל זאת אינו יכול להשפיע על הצער, החור השחור, הקורס.