אנדד אלדן

לילדתי לירז

נִרְעֶדֶת אֵינָהּ יוֹדַעַת
מָוֶת בְּבֵית מִתְמוֹטֵט
וְעַיִט עָט הָעֵת לָטַעַת
יָצְאָה בֵּין עֵצִים לִצְפּוֹת וְלָתֵת
מַבָּט בְּצַמֶּרֶת בְּצַל אַלּוֹן
לְנַעַר עֵינַיִם נוֹהוֹת נוֹהֲרוֹת
נוֹקְבוֹת בְּתִקְוָה כּוֹאֶבֶת אֶת הַוִּילוֹן
לַנַּעֲרָה עֵינַיִם נוּגוֹת עוֹרֶגֶת לַיְּעָרוֹת

שירו החידתי של אנדד אלדן, ממגנט את הקורא. השיר משרטט תמונה קודרת, הקבלה בין עיט שעט על הפגר לבין האסון שהתחולל, לצד ערגה לקיום אחר, שנמצא הרחק הרחק, מעבר לחדר ולחלון המוגף בוילון.