בָּרְחוֹב הֶחָשוּךְ / עמרי זיידנברג

לִפְרָקִים, כּשֶׁמִּתְרוֹפֵף הָאֶגְרוֹף הַקָּמוּץ
וּמִשְׁתַּלְטִים הַפְּחָדִים כְּמוֹ כֶּלֶב
סְמוּר פַּרְוָה אֲנִי נוֹשֵׁךְ בַּעֲקֵבִי.
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְרוֹאֶה יֶלֶד
רָץ אֶל הַכְּבִיש בּוּם רֶכֶב
שׁוֹעֵט אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה טְרָאח
שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּכָּה שֶׁאַחֲרֶיהָ דְּמָמָה
וְאֶת הַדְּמָמָה
שֶׁבְּעִקְבוֹתֶיהָ בֶּהָלָה אֲנִי חָשׁ
בַּעֲצָמוֹת מְרֻסָּקוֹת

תיאור צלול להפליא של התמרת האימה הפנימית למציאות מסוכנת, מאיימת. בתחילה הכותב מניח לפחדיו "להשתלט" ועד מהרה הוא עד לתאונת דרכים. המבע השירי מוהל את האימה הפנטסטית במציאות, באמצעות איון הגבולות שבין גוף הדובר לגופו של הילד שנפגע בתאונה והיכולת לחוש בעצמותיו המרוסקות של הזולת.