* / חנה אזולאי

  • 37
  •  
  •  
  •  

אַתָּה יוֹשֵׁב עַל רִצְפַּת הָאַמְבַּטְיָה
הַגֶּרֶב שֶׁלְּךָ מֻנָּח כְּמוֹ כּוֹבַע
שֶׁל סַנְטָה קְלָאוּס עַל כַּף
הָרֶגֶל שֶׁלְּךָ.
הַגַּבּוֹת שֶׁלְּךָ זוֹעֲפוֹת,
מְשַׂרְטְטוֹת מַפָּה שֶׁאֲנִי
לֹא מְבִינָה.

אֲלֻמַּת אוֹר בְּהִירָה מְצִיפָה אֶת
הַמִּסְדְּרוֹן, מַרְאָה לָנוּ שֶׁכְּבָר
שֶׁבַע. חֲפָצִים שֶׁל בֹּקֶר
עוֹשִׂים אֶת מַסְלוּלָם
שׁוּב.

הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ עָטוּף עַרְפִלִּים עָבִים,
חֹרֶף, וְקֹר שֶׁעוֹד לֹא
הִתְרַגַּלְנוּ אֵלָיו מַכְרִיחַ אוֹתָנוּ
לְהִתְבַּצֵּר

אֲנַחְנוּ

נְתִינִים בְּמִבְצָר
מְלֻפָּפִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת
הַקִּיּוּם הַזֶּה.

יָדַעְנוּ לִלְחֹץ, לְזָרֵז, לְהַזְעִיף.
אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ נְשִׁיקָה
בֵּין הַגַּבּוֹת.

2 thoughts on “* / חנה אזולאי

  1. מוטי

    כהורה אני מזהה כאן מצויין את הסיטואציה..:)

    שיר יפה ונוגע ללב.

    הוא מתאר התבוננות של אם בילד קטן ,בשעות הבוקר, כאשר הכל ממהרים לאיזשהו מקום ונקודה של תובנה לגבי המציאות האנושית ולאחר מכן חמלה ואהבה הנובעות מכך מתעוררים בדוברת בשיר ומשנים לחלוטין את המצב ואת התגובה(העשייה).

    זהו שיאו של השיר:

    אֲנַחְנוּ

    נְתִינִים בְּמִבְצָר
    מְלֻפָּפִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת
    הַקִּיּוּם הַזֶּה.

    אין כל צורך להבין מה מתרחש במוחו של פעוט בשעות הבוקר ומדוע הוא מנסה בכל כוחו להתמרד כנגד הסדר שנכפה עליו, המנוגד לחלוטין לאורו התמים המבקש להתפזר חופשי בכל מקום וזמן,(אם כי זה לא קשה להבין, במידה ורוצים). בסופו של דבר, ההבנה שהסבל הוא מרכיב מרכזי בחווית המציאות וכי ילד קטן סובל לא פחות מאשר המבוגר האחראי עליו, ברמה הקיומית, הבנה זאת היא שהופכת בשיר להיות חמלה ואהבה המכוונת כלפי הילד הפעוט, שהגרב שלו מונחת כמו כובע של סנטה קלאוס על כף הרגל.:)

    יָדַעְנוּ לִלְחֹץ, לְזָרֵז, לְהַזְעִיף.
    אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ נְשִׁיקָה
    בֵּין הַגַּבּוֹת.

    אכן, האהבה תסייע כאן יותר מאשר הכעס או חוסר הסבלנות. היא תלמד את הילד שיעור גדול לאין שיעור על העולם מאשר כל דיבור סמכותני או גבוה או מתנשא, הנכפה עליו מבחוץ. האהבה פועלת מבפנים וממסמסת את המרחק "האינסופי " לכאורה בין אדם לאדם.כל אדם, מכל גזע, מכל מין, בכל גיל.

  2. מוטי

    כהורה אני מזהה כאן מצויין את הסיטואציה..:)

    שיר יפה ונוגע ללב.

    הוא מתאר התבוננות של אם בילד קטן ,בשעות הבוקר, כאשר הכל ממהרים לאיזשהו מקום ונקודה של תובנה לגבי המציאות האנושית ולאחר מכן חמלה ואהבה הנובעות מכך מתעוררים בדוברת בשיר ומשנים לחלוטין את המצב ואת התגובה(העשייה).

    זהו שיאו של השיר:

    אֲנַחְנוּ

    נְתִינִים בְּמִבְצָר
    מְלֻפָּפִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת
    הַקִּיּוּם הַזֶּה.

    אין כל צורך להבין מה מתרחש במוחו של פעוט בשעות הבוקר ומדוע הוא מנסה בכל כוחו להתמרד כנגד הסדר שנכפה עליו, המנוגד לחלוטין לאורו התמים המבקש להתפזר חופשי בכל מקום וזמן,(אם כי זה לא קשה להבין, במידה ורוצים). בסופו של דבר, ההבנה שהסבל הוא מרכיב מרכזי בחווית המציאות וכי ילד קטן סובל לא פחות מאשר המבוגר האחראי עליו, ברמה הקיומית, הבנה זאת היא שהופכת בשיר להיות חמלה ואהבה המכוונת כלפי הילד הפעוט, שהגרב שלו מונחת כמו כובע של סנטה קלאוס על כף הרגל.:)

    יָדַעְנוּ לִלְחֹץ, לְזָרֵז, לְהַזְעִיף.
    אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ נְשִׁיקָה
    בֵּין הַגַּבּוֹת.

    אכן, האהבה תסייע כאן יותר מאשר הכעס או חוסר הסבלנות. היא תלמד את הילד שיעור גדול לאין שיעור על העולם מאשר כל דיבור סמכותני או גבוה או מתנשא, הנכפה עליו מבחוץ. האהבה פועלת מבפנים וממסמסת את המרחק "האינסופי " לכאורה בין אדם לאדם.כל אדם, מכל גזע, מכל מין, בכל גיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *