כיפת הזכוכית / רונית ליברמנש

הוֹלֶכֶת וְשֶׁבָּהּ לְסֵירוּגִין בְּמַחְזוֹרִיּוּת אַקְרָאִית אֶל
הַבּוּדְקֶה הַמֶּטָפוֹרִי אַ־לָה לְאוֹנִיד פֵּקְרוֹבְסְקִי
(שֶׁזָּכָה לְעֵרֶךְ בַּוִּיקִיפֶּדְיָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית הַמֻּטָּה
הוֹ הוֹ, כֹּה מֻטָּה)
מַבָּטִי שֶׁלּוּחַ לְפָנִים, אֶל מֵימֵי הַבְּרֵכָה הַחַמִּים
מִדַּי שֶׁמֵּעֵבֶר
לְקִיר הַזְּכוּכִית שֶׁחוֹצֵץ בֵין
הֲלִיכוֹנֵי חֲדַר
הַכֹּשֶׁר שֶׁאֲנִי מֻפְקֶדֶת
עָלָיו, לְהַלָּן "דִּיּוּר מוּגָן",
מֻקֶּפֶת בְּתָאֵי מֹחַ בִּשְׁלַבֵּי הִתְרוֹקְנוּת
מְגֻוָּנִים,
"עֲגָלוֹת",
מַקְּלוֹת הֲלִיכָה,
חוֹצֶבֶת אֶת מִלּוֹתַי הַלֹּא
יָמְרָנִיּוֹת, הוֹ הוֹ כֹּה
לֹא
יֻמְרָנִיּוֹת
סָפֵק אוֹהֶדֶת סָפֵק
חוֹמֶלֶת עַל דָּרֵי הַמָּקוֹם הַחוֹסִים בְּצִלָּהּ
שֶׁל כִּפָּה סָפֵק
מְגוֹנֶנֶת
סָפֵק
מַצְמִיתָה

ניקוד: יאיר בן־חור

10 תגובות

לאה צבי (דובז'ינסקי)

פברואר 23, 2019 ב10:03 am הגב

רונית יקרה, כשאני קוראת את השיר אני רואה מיד את התמונה בדיור המוגן, התמונה תמיד יוצרת בי פחד לגבי הלא נודע….את קראת לשיר כיפת זכוכית וזה מזכיר לי יום אחד ישבתי במחלקה למבוגרים בתה"ש וכתבתי וקראתי לזה תקרת זכוכית, זה היה שם בפטיו, שיר קשה, חזק ומעורר הרבה מחשבה רונית. תודה

רונית ליברמנש

פברואר 24, 2019 ב1:12 pm הגב

הגריאטרית בתה"ש מדכדכת. ללא ספק. תודה רבה, לאה 🙂

טוען...

רחל בכר

פברואר 23, 2019 ב11:52 am הגב

"סָפֵק אוֹהֶדֶת סָפֵק חוֹמֶלֶת עַל דָּרֵי הַמָּקוֹם"
לי אין ספק שמדובר באהדה ובחמלה, כי האדם החומל ניחן בכושר התבוננות עמוק. אם ממבט שלוח אפשר לחוש בטמפרטורת המים (חמים מדי!) הרי ההוכחה שמעורבת במבט הזה גם החמלה והאהדה.
דרי המקום תלויים בחסרי האחר ואינם ערים אפילו לטמפ' המים כמו התינוק התלוי בחסדי הוריו הרוחצים אותו באמבט, לאחר שבדקו שאינם חמים/קרים מדי.
וכאן אני מתחברת ללאוניד שהיה צמא וודאי לאותו מבט חקרני ומתעניין, אכפתי וחומל .
"מֻקֶּפֶת בְּתָאֵי מֹחַ בִּשְׁלַבֵּי הִתְרוֹקְנוּת
"מְגֻוָּנִים"
הצטמררתי, חשתי בפחד הזוחל בי.
והמילה כיפה הזכירה לי את "כפת ברזל" מגונן ונותן תחושת בטחון שאינה תמיד מוצדקת ואילו קיר הזכוכית מעצים את תחושת השבירות של הדיירים .

רחל אשד

פברואר 23, 2019 ב4:29 pm הגב

מצמרר ומטלטל. תודה.

רון גרא

פברואר 23, 2019 ב5:45 pm הגב

חדר הפיזיותרפיה של דיור מוגן.קשה,ומתואר בצורה לא פשוטה-ומסבירה מצב קשה

מוטי

פברואר 23, 2019 ב9:15 pm הגב

כן, הכל מלא ספקות ומי יודע מהו בהכרח תיאור המצב האמיתי. מה שאנחנו רואים הוא לא מה שמישהו אחר רואה ומה שאנו חווים כמתבוננים, שונה לחלוטין ממה שהאחר חווה במושא ההתבוננות. זה גם שונה מרמה אחרת של תיאור, שאולי היה תופס בדברים חייזר שהיה מגיע מכוכב לכת אחר,עם חושים אחרים ומוח אחר, או אלוהים הנמצא אי שם על כיסא כבודו(במידה ויש לו כיסא כבוד,כרובים ומלאכים:).

כדי לתאר כהלכה את הסיטואציה אנו חייבים להיות לא יומרניים. יומרנות היא מצב שבו אנו קובעים מסמרות בהוויה, אבל יוצר וסופר חייב להיות זהיר בדרך שבה הוא מתאר את מושאי ההתבוננות שלו ובמניעים שהוא מייחס להם. ובכלל, כדאי לו להמנע מלהשליך את עצמו על הדברים. נדרשת כאן רמה יותר גבוהה של "תחכום".לתאר את הדברים מהבודקה המטפורי, לשם כך נדרש מרחק לא רק מהמושא של התיאור אלא גם מצלם ודמות המושא המטפורי בנפשו של הסופר.ומצלם ודמות הסופר עצמו.

מה זה אומר להיות מתבונן או להיות באמת מתאר משהו?מה "המשמעות" האמיתית של המציאות שבה אנו מתבוננים?האם אנו יכולים לתאר אותה שלא מתוך כלא התפיסות המגדירות אותנו ואותנו בלבד?האם אנו יכולים לתאר דבר מה באמצעות מה שאיננו יודעים?

יש לנו אך ורק את מה שאנו יודעים ולחשוב שאנו יודעים הכל זאת היומרנות, שיכולה להפיל רבים וטובים. הספק בעצמנו ובקביעות המתוארות הוא בריא.

גם להטיל ספק בויקיפדיה(בערכים "אנציקלופדיים" כאלו או אחרים,המבקשים ליצור מציאות באמצעות תיאורה)הוא עניין חשוב מאוד.

במקום שבו אנו לא מטילים ספק, אלא מקבלים את התיאור של האחרים כקביעות טוטליות ובלתי מתפשרות, כאורים ותומים, שם אנו מאבדים את עצמנו ואת העולם אבל חיים באשליה שיש לנו הכל. זאת עוד תתנפץ במוקדם או במאוחר.

אבל בני אדם ניחנו ביכולת הבלתי מתקבלת על הדעת להתגבר על אשליות שהתנפצו באמצעות יצירת אשליות חדשות או יצירת הסברים חדשים לאשליות ישנות. זאת היכולת לדבוק נואשות בבלתי מתקבל על הדעת ולהופכו למתקבל על הדעת.להיותו מקור לנחמה ולסימום מפני הכאב הקיומי.

האירוניה היא דרך לקחת מרחק מהדברים, לא לשקוע בבוץ הקיומי, אבל היא לא תוביל בהכרח גם להרקיע מעליו.

תאי מוח בשלב הההתרוקנות. מה נותר לאדם ללא תאי המוח שלו? תאי המוח שלו הם המציאות. שלו. אבל מהי המציאות?אולי היא לא רק תאי מוח?