שירת הכדורים / ענבל אשל כהנסקי

  •  
  •  
  •  
  •  

א. בֹּקֶר
300 מ"ג – וְיֶפַּקְס XR
200 מ"ג – סֶרוֹקְוֶל XR
200 מ"ג – קָפֶאִין
כְּמוּסַת אוֹמֶגָה 3

ב. ערב
50 מ"ג – קְסֶנַזִין
80 מ"ג – סְלוֹ-דֶרַלִין
30 מ"ג – בּוֹנְסֶרִין
300 מ"ג – סֶרוֹקִוֶל
60 מ"ג – הַרְמוֹנֶט
כְּמוּסַת אַצִידוּפִּילוּס

ג. לְפִי הַצֹּרֶךְ
1.5 מ"ג – קְלוֹנֶקְס
20 מ"ג – וָאבֶּן
75 מ"ג – סֶרוֹקְוֶל

ד. 24/7 (סְבִיב הַשָּׁעוֹן)
הַיָּאִיר שֶׁלִּי

מתוך "בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לַזְּמַן" (פרדס, 2019)

ניקוד: יאיר בן־חור

5 thoughts on “שירת הכדורים / ענבל אשל כהנסקי

  1. מוטי

    מי שעורך רשימה כזאת של תרופות פסיכיאטריות וודאי סובל מאוד. סובל לפני
    לקיחת התרופות וסובל לאחריהן. זמן רב עבר עד שהגיעו, אולי, לאיזשהו איזון במינונים ובתמהיל התרופות כדי להשיג את המטרה שלשמה הן מיועדות, עבור אותו חולה ספציפי, מבלי לגרום נזק היקפי גדול מדי(תופעות לוואי),שלא יאפשר בכלל שימוש בהן.

    ועדיין זה לא יכול להיחשב כלשבת מתחת לעץ קוקוס בקאריביים(יש שם עצי קוקוס?,לא יודע,אני מקווה שיש)

    יש כאן תרופות מעכבות ספיגה(של נוירוטרנסמיטרים שונים)ותרופות שפועלות ישירות על קולטנים של נוירוטרנסמיטורים אחרים. כל התרופות הפסיכיאטריות הן למעשה סמים הניתנים באישור מתוך תקווה שיטפלו בתופעות מסוימות, נוירולוגיות, שגורמות סבל לאדם, בעיות תפקודיות(שהן לעיתים רציניות וחמורות מאוד) ,אבל זה לא בהכרח אומר, שהפסיכיאטרים יודעים באמת איך הדברים פועלים מאחרי הקלעים. הם רק משערים. המורכבות של המגנון המוחי היא גדולה לאין שיעור מכדי שיוכלו להבין בדיוק רב היכן בדיוק הם מתערבים ומה יכולות להיות התוצאות בהכרח לאורך זמן. מצד שני, לא תמיד יש ברירה. בחיים לפעמים צריך לבחור בין הגרוע, לבין הגרוע יותר (מתוך הנחה שרוצים עדיין לבחור בחיים)

    ולמוח האנושי יש תכונה שכזאת, שהוא, איכשהו, מתרגל לאורך זמן לכל מצב כמעט(הביטואציה)ואם יש לאדם איזשהו פיצוי, איזושהי נקודת אור, איזשהו סיפוק בחייו למרות הסבל(נחמה),הרי שהוא עדיין ראוי לחיים והחיים ראויים לו.
    למצוא את נקודת האור בכל החושך הזה יכול להיות לעיתים אתגר גדול עבור אותו אדם, אך עדיין זה אפשרי.

    אבל איך יצא מכל תמהיל התרופות הזה שיר(וזה בהחלט שיר)?

    ובכן ,זאת מלאכה של משורר לעצב מציאות באמצעות מילים, הנראות לחלוטין "יומיומיות" לעיתים או לא פואטיות לחלוטין. רשימת התרופות הופכת להיות סמל "למצב האנושי" ,לסבל האנושי, להיזדקקות האנושית "לנחמה", לרוגע, לשלווה, לאיזשהו עוגן. הדוברת בשיר יוצרת זאת באמצעות
    הרשימה האפורה והמייגעת של התרופות הפסיכיאטריות, כאשר היא מוסיפה להן בכל סעיף, גם רשימה, שאינה נבדלת מהן, של מוצרים אחרים, שכמעט כל אדם אחר צורך.מוצרים המעידים על נורמטיביות, רגילות, בריאות, חיי יום יום נפוצים.

    כולנו נצרכים למשהו כדי לעבור את החיים ורבים הם המתמכרים לכל מיני דברים מבלי שהם בכלל מודעים לכך, שהדברים שאליהם הם מכורים(אפילו מבלי לדעת שהם מכורים ברמה כזאת או אחרת) משפיעים על המוח שלהם ברמה של נוירוטרנסמיטרים מסוימים (בעיקר דופמין, אך גם סרוטונין, אדרנלין וכדומה)..המוח כולו הוא סוג של מעבדת סמים ותרופות פנימיות, שכולנו מנסים, בדרך כזאת או אחרת לזקק עבור עצמנו באמצעות אינטראקציה עם הגירויים "החיצוניים", עם "העולם" כפי שהוא משתקף "בנפשנו".

    קפאין למשל הוא חומר ממכר במידה כזאת או אחרת (גם הוא פועל כחוסם של נוירוטרנסמיטר מסוים) סוג של סם מורשה עבור כמעט כל האנושות. אלכוהול, סוג של חומר אחר, סוכר, הסוג הנפוץ וההרסני ביותר ביותר של כל החומרים הממכרים,(בצורותיו השונות, בעיקר פחמימות לא מורכבות ועמילנים) מה עוד יש?מין? ספורט אקסטרים? קניות באינטרנט? נסיעות תכופות לחול בדילים של הרגע האחרון? מוזיקה בצורותיה השונות? וודאי לא חסר. למוח האנושי, אותו יקום מורכב ואינסופי המצוי בתוך גבולות הגולגלת של כל אדם, אין גבול ביכולת ההמצאה ובווריאציות של ההתנהגות. וכל זה הם החיים(בין היתר).

    האיכות של החיים נמדדת ביכולת שלנו לאזן את כמויות הנוירוטרנסמיטרים השונים במוח וגם ביכולת שלנו לזקק באמצעות תרגול לאורך זמן, צורות מחשבה ורגש חדשות, נוירוטרנסמיטרים נדירים יותר הפועלים באזורים ספציפיים מאוד.
    חלק מזה הוא גם עניין של "מזל", עניין גנטי לחלוטין, אבל לא מעט מזה גם עניין של בחירה. אושר, גם במצב של "סבל" גנטי לעיתים הוא עניין של תרגול ובחירה.
    הוא אפשרי.

    ניכר שהדוברת בשיר דבקה בחיים ואוהבת את החיים, שהיא מלאת תשוקה לחיים ורוצה לחיות את החיים. האיזכור של הקפאין, של הרמונט,של אצידופילוס ואומגה 3, מלמד אותי את כל זה.

    ויש כמובן את השורות המסיימות את השיר:

    "ד. 24/7 (סְבִיב הַשָּׁעוֹן)
    הַיָּאִיר שֶׁלִּי"

    כן, כשם שרשימת התרופות (אפילו תהיה אמיתית לחלוטין עבור הדוברת) הופכת להיות סמל, גם "היאיר שלי" הופך להיות סמל. נכון שיש כאן הזדקקות מסויימת נוספת לדבר מה שאולי הוא "חיצוני" ולכן אינו יכול להיות יציב, אבל בינינו,מי יכול לומר שיש בכלל יציבות וביטחון בחיים? אפילו המיליארדר שאיבד לא מזמן בפיגוע הרצחני בסרי לנקה שלושה מילדיו! לא יכול היה להיות חסין מהאימה. איש אינו חסין ממנה, איש אינו חסין מהסבל!

    מרביתנו יודעים שאין ביטחון, אין וודאות ולמרות זאת חיים. החיים הם סוג של בחירה להתעלם מחוסר הביטחון והוודאות ולעשות, על אף ולמרות, את מה שאפשר ואת מה שניתן, תוך השתדלות מתמדת להיות יותר בתוך אותו מצב, לעשות יותר. זה מה שהדוברת בוחרת לעשות ומה שמאיר לה בלב, התשוקה, השירה, הדבקות בתשוקה המחייה, בשירה, בהארה הפנימית, זה מה שמניע אותה. כל השאר לפעמים נעלם, הופך להיות זניח בתוך אותה זרימה,
    בתוך אותו flow."היאיר" זורם בחיים כנוירוטנרמיטר 24/7 .אפשרי? בהחלט?
    לנצח?שום דבר בחיי אנוש לא נמשך לנצח. יש להפיק את המירב ממה שקורה ומתרחש באותו רגע. זה כל מה שיש.זה כל מה שיהיה. זה כל מה שהיה.

  2. איתן.

    מאחל לך, ששירת "הַיָּאִיר שֶׁלִּי" תפרוץ למרחבים ללא שירת הכדורים. השיר כבש אותי.

    1. ענבל אשל כהנסקי

      איתן. מאחלת לעצמי שהכדורים ימשיכו לעזור לי.. מאחלת לעצמי שיאיר ימשיך להיות בשבילי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *