סלעית חוף / ניקולא יוזגוף־אורבך

  •  
  •  
  •  
  •  

 
הַכְאֵב לִי שֶׁאֶזְכֹּר
כֵּיצַד שָׁחֲקוּ אוֹתִי
דִּמְעוֹתָיו הַמְּלוּחוֹת
שֶׁל הַיָּם, שֶׁנָּגַע בִּי
בְּהִסּוּס וְנָסוֹג לְאָחוֹר
כְּמוֹ וִתֵּר עָלַי
וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי נֻקְשָׁה
מְנֻקֶּבֶת וַחֲלוּלָה.

5 thoughts on “סלעית חוף / ניקולא יוזגוף־אורבך

  1. מוטי

    נראה שיש כאן איזשהו פוטנציאל שלא מומש,אבל מהו אותו פוטנציאל ומדוע "סלעית החוף" המנוקבת,החלולה והקשה נזקקת להיזכר בו על אף היותו מכאיב?

    אבנים שחקו מים. זהו תהליך שבו הסלע מעוצב לאורך מליוני שנים. הסלע מתפורר והופך להיות חלק מהים, אבל הים, שאינו אלא סמל למודעות מוחלטת ,בהיבט היחסי שלו אינו כובש את סלעית החוף, אלא משחק איתה במשחק
    המותיר את סלעית החוף במצב של בלבול תמידי, של חוסר סיפוק, של סבל.
    הרצון להתאחד עם הים נשבר על סלעי המציאות הפנימית, שהיא מציאות של דואליות וחידלון, של חוסר הגשמה, של אכזבה תמידית אל מול תשוקה תמידית שלעולם אינה באה על סיפוקה המלא.

    יש כאן מתח גדול שנראה כאילו אין לו פיתרון. יש כאן מאבק שאין בו מנצח. מעבר למאבק ולמתח בעולם היחסי מתקיים השדה המאוחד שבו הסלעית והים מתאחדים "ואובדים" אל השלם.

    אם הסלעית לא תזכור, הרי שהיא תאבד את המהות הרוחנית שלה, זאת שמעבר לסלע. לזכור ולאחור, שני החרוזים, מזכירים במידה גדולה את המילה "אור". מערכת היחסים אינה מובילה לגילוי הגדול של האור הזה, לשחרור המוחלט שלו, לאהבה שאין לה גבולות ואין בה פחדים ואיסורים, אלא היא נגמרת כל הזמן בדרך דומה לזאת שעובר סיזיפוס המגלגל את הסלע שלו לראש ההר אך ורק כדי לראותו מידרדר שוב במורד או כמו פרומתיאוס הנועד לראות את כבדו גדל מחדש ומנוקר מחדש שוב ושוב.

    מיהו ומהו זה שאמור להכאיב לסלעית כדי שתזכור את מערכת היחסים שלה עם הים המהוסס, מערכת יחסים שעדיין לא הגיעה לאחדות מוחלטת, לאקסטזה,לשיחרור? מה יקרה אם לא תזכור הסלעית את מערכת היחסים שלה עם הים? אין דבר נורא מהתחושה שמישהו "ויתר" "עלינו",("האדם" גם עלול לוותר על עצמו) שחלום מסוים מגיע לשבר ולחורבן, אין דבר גרוע מלקוות שוב ושוב למשהו שאולי לא יתרחש או לשכוח לנצח שהיה פוטנציאל ושאולי עדיין הוא קיים למימוש ,לשלמות, לאחדות. זה סוג של מוות שאין ממנו תקומה וכאב היא אופציה "להיחלץ" ממנו. הקיום הוא סמסרה, הוא כאב(אף העונג, הציפייה, התקווה," האושר",התשוקה, נתפסים למשל בבודהיזם כסבל) ובמאצעות הסבל האדם זוכר את מערכת היחסים האמביוולנטית שלו עם העולם, עם היקום, עם אלוהים,עם המודעות הנצחית האינסופית, עם עצמו,ימין ושמאל. באמצעות הסבל מתעוררת בו המוטיבציה לחוות שוב ושוב את החוויה שאולי תוביל אותו אל המוחלט.חווית האהבה שאולי תעבור טרנספורמציה אל המוחלט ותעביר את האדם
    אל הגדה השנייה אחת ולתמיד.תפורר אותו לחלקיקים, תמוסס אותו אל תוך הוויה שאין לה גבולות, ים של מודעות נצחית.

    לא קשה להגיע למסקנה שזהו שיר דתי, ככל הנראה, ובכותב השיר מפעמת רוח מיסטיקנית דתית. חוץ מזה נזכרתי בשיר של נתן יהונתן וכיוון שנזכרתי אני מצטט אותו כאן:

    "חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
    רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
    עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
    וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
    הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
    נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
    מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

    גַּם הַצְּדָפִים
    כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
    גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
    לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
    אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
    שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
    כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
    שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

    יש דומה ויש שונה,אבל לא בכל מקום חייבים להפעיל את ההמיספירה השמאלית,אז נניח לדברים כמו שהם:)

  2. רחל בכר

    כושר ההכלה אינו מובן מאליו ואילו בשיר היפה הזה, בא לידי ביטוי הצורך העז להיות קשובה לכאבו של האחר ובמקרה זה הים.
    אדם המכיל את האחר מתמלא בתמורה לנכונות להיות נטו לצרכי האחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *