הָרוּחַ הִזְכִּירָה לִי שֶׁאֲנִי מְרִירָה
כְּבָר שָׁכַחְתִּי
עַד כַּמָּה הָרוּחַ הַזֹּאת קָרָה
עַד כַּמָּה הִיא אֵינָהּ מַתִּירָה
עָלִים יְבֵשִׁים, גּוּף יָבֵש
אַהֲבָה.
עַד כַּמָּה הִיא קוֹלֶפֶת
עַד כַּמָּה הִיא חוֹשֶׂפֶת
מַה שֶּׁחַי
מַה שֶּׁמֵּת
מַה שֶּׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
אני מאוד מתחברת לשיר ודווקא מבינה מאוד את האניגמה של השורה האחרונה. לעתים אנו מתגעגעים דווקא למה שאין או מעולם לא היה. געגוע למשהו שחסר. הרוח מנשבת בין המלים והרווחים מספרים לעתים יותר מן המלים עצמן. תודה על שיר יפה ונוגע ללב.
תודה רבה לך אהובה
לי השורה האחרונה אניגמטית, איך ייחשף מה שלא היה? האם חוסר הידיעה הוא הגורם למרירות?
ברור שמדובר על החמצה או אי מימוש אהבה אשר לתוצאה בהחלט מתלווה לה טעם מריר
אהבתי את השיר.
תודה לך על תגובתך. שימחת וותי מאוד. לעיתים אנו משתוקקים להיות דבר מה, לחוות דבר מה ולא מגיעים לשם. אני חשה שזהו הכאב הגדול ביותר, מה שיכול היה ולא היה.
אייי