No waze! / גיל חיזי

 
"לך תמצא את עצמך ואז תחזור אליי!"
"יש לך כתובת מדויקת שאוכל לשים בווייז?"
"בדיחה צפויה, תמיד היית חזק בהומור של דוד טרחן."
"כתובת מדויקת בבקשה, אני צריך למצוא את המסלול המהיר ולוודא שבדרך אין שוטר או שוטרת עם שיער ג'ינג'י."
"אם הייתי שוטרת כבר מזמן הייתי נועלת אותך באיזה תא חשוך."
"קינקי!"
"יאללה, לך חפש."
"לילה טוב, משוגעת!"
דווקא המחווה ההומוריסטית הזאת הייתה חמודה יחסית לווייבים שהוא משדר בדרך כלל, חשבה לה ליאת, אבל היא יודעת שזו פשוט רמת הסף הנמוכה של נאור לאלכוהול שמוציאה ממנו קלילות, גם אם קלילות יכנעית מהסוג שהיא נוטה לא לחבב. הוא שתה כוס יין אחת בסך הכול לפני יותר משעתיים בארוחת הערב עם זוג חברים ממשרד הביטחון, אבל זה לא מנע ממנו לאבד כיוון כמו ילד בר מצווה שגמע חצי בקבוק וודקה.
והווייז משמיע אותות גם כששאר העכבות כבר נעלמו. המצפן הפנימי, שבעצם אין בו שום דבר פנימי ולא רק תדרים וירטואליים, הוא השריון והעוגן של מי שכבר מזמן איבד שליטה על חייו. אם יומן פגישות עוזר לו לשמור על סדר יום, אזי הווייז מסייע לו לשכוח את אובדן הדרך, את מוחשיות הדרכים הפתלתלות שהוא מתמודד איתן, את השלכות מעשיו, ואפילו את חרדת הנטישה. הכול חולף כשהמחשב, או מה שזה לא יהיה, משמיע לך כיוונים כאילו הכול עומד במקומו חוץ מהאדם שנוהג בחייו.
לפני חודש הם חזרו בשתיים בלילה, יום רביעי לפנות בוקר, מהוריו של נאור שגרים במרחק 2.5 ק"מ, מקום שבו הם ביקרו בין 350 ל־400 פעם לפי חישוב שעשו לא מזמן. הם קפצו לשאול פנס לקראת נסיעה שתכננו לצימר בעמק יזרעאל (ליאת לא הבינה למה צריך פנס בחופשה "מפנקת", אבל נאור מלמל משפט שהכיל "קוצים", "אבנים" או "זוחלים"). יצא שהם נשארו לטעום עוגת שזיפים שאימו הכינה, המשיכו לצפות בחדשות, סקרנים לגבי פרשת שחיתות חדשה של שר האוצר, והמשיכו לארח חברה לאֵם מול תוכנית ריאליטי של זמרה. האב רטן על רדידות התוכנית והלך לקרוא עיתון ישָׁן בחדר השינה. ליאת ונאור נותרו נייחים לצד האם, צופים באדיקות בתוכנית קלילה שהפכה למשדר של שעתיים. איכשהו הם מצאו את עצמם מנמנמים, נוחרים, ורק לאחר חצות הוא פקח את עיניו ולאחר מכן גם היא. הוא רצה לשתות עוד קפה לפני שיֵצאו לדרך כדי להתגבר על ישנוניותו, למרות שהיא הציעה שהיא תנהג את הכרכרה.
כשנכנסו לרכב נאור הפעיל ווייז עם כתובת דירתם, כחלק מתהליך שגרתי של כניסה לרכב והתנעה. האוטומטיות הלֵאה בתנועה של נאור הטרידה את ליאת, דווקא ברגע שבו כוח המשיכה של השעה המאוחרת היה אמור כביכול להניא אותה ממחשבות מטרידות.
"למה לשים ווייז כשאנחנו חמש דקות מהבית? לא הגזמת בכלל!"
הוא הביט בה מבלי לעצור את שטף תנועתו, עד שהבחין שהיא דורשת ממנו תשובה. הוא הופתע – ונאלם. זו הפעם הראשונה שהיא מעמידה אותו לפני שאלה כה מוזרה ולא מציאותית.
"זה חלק מהפרוצדורה, את יודעת שהווייז הפך לחלק בלתי נפרד מהנהיגה. חוץ מזה, ווייז זה לא רק הכְוונה, זה גם מידע על פקקים, תאונות…"
 
"אויש, תעשה לי טובה, כמה מכוניות יש על הכביש לפנות בוקר באמצע השבוע, למען השם?! וגם אם נתעכב בשתי דקות, ביג ווקאינג דיל!"
"מדברת מי שקמה בתשע כל יום ועובדת בקצב של נזיר זן," הוא רטן ובכך נגמר העניין, אוזר את שארית סבלנותו לנוכח ההשפלה אל מול מי שזעקה שהמלך הוא עירום, אבל בעצם פספסה את העניין שמדובר בעירום מפוקסל ומשרה ביטחון. במקום שתשמח שהוא מחבר אותה למציאות, שהוא גבר אחראי שאינו מסתכן על הכביש, היא מתחכמת איתו בשתיים בלילה. איכס!
הוא מזמן שכח מה זה ללכת לאיבוד, והיא רק רוצה לתעות איתו במחוזות חדשים, בשיחות חדשות, בתחביבים חדשים. בגיל שלה כבר לא קוסם לה לאבד את הצפון בכיוון הכללי של החיים, אבל כן לחוות חוסר ודאות ברגעים זוגיים, אינטימיים, הרפתקניים. כך היא הסבירה לחברתה הטובה והמעט נבזית שולי. שולי חושבת שליאת קצת חוששת להתמסד עם חנון, או יותר נכון "חנון לייט", כמו נאור. בחור מיושב, מחושב וקצת מרובע, אבל בסדר, אי אפשר לקבל רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, וליאת צריכה להשלים את החסך בפעילויות לנפש בגפהּ, הכריזה שולי. שולי עצמה נעה בחוסר החלטיות בין רווקוּת לבין פרשיות אהבה עם שחקנים כושלים, והיא מוצאת משהו מנחם בביקורים אצל ליאת ונאור. היא נהנית להקשיב לנאור מנתח את המצב הפוליטי או את שוק הנדל"ן. הרצינות שלו משעשעת אותה. ואולי בתת־מודע שולי שמחה באיזשהו מקום שחברתה המוצלחת משכבר הימים לא יכולה להשיג רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, ונאלצת להתפשר. "יאללה ליאתי, את לא משוגעת כמוני, אין לך מה להתלבט, הגיע הזמן למשוך את נאורוש לחופה, את יודעת שהוא מצפה לזה."
מצחיק את ליאת שכולם מדברים על כך שהטכנולוגיה של המילניום החדש היא נחלתם של צעירים, אבל למעשה היא הופכת אותה ואת נאור למזדקנים בהווייתם. גם ההורים שלה מכורים לווייז, למדדי צעדים, שרֵפת קלוריות, איכות שינה וגם למדד טמפרטורה. הם שולטים בכלים האלה כמו מנצח בתזמורת וינאית. אפשר להבין אותם, הם רוצים להנחיל קצת סדר בעולמם בתקופה שאיתני הגוף נסוגים ועיסוקיהם המקצועיים נדחקים אל עבר הבטלה הכפויה. אבל אצל נאור נדמה שהתמסרות כזו למכשירים מתרחשת מוקדם מדי, ובעצם עושה רושם שכך קורה לרבים מבני דורה. ומה שמאפיין התמסרות כזו הוא שהיא תמיד פותחת צוהר לצעדים נוספים של התקרבות, לחדירה עמוקה יותר של האפליקציות לחיים.
גם אצל בני הנוער המצב טוב יותר, היא חושבת, מתוסכלת מחוסר ההשראה שמשדר לה נאור. היא שומעת רבים מבני גילה מצ'קצ'קים על כך שהנוער בימינו מכור לטכנולוגיה, שילדוּת במילניום החדש שונה אלפי מונים מילדות בסוף המילניום הקודם. אלא שבניגוד לנאור, צעירים היום לא בהכרח מוקיעים מחייהם כל ריגוש, התנסות ואינטימיות בין־אישית. גם אם אין מסתורין בחייהם של נערים השועטים ברחובות של עיר חדשה ולא דופקים על דלת בית חברם בחוסר ודאות לוודא שהנמען נמצא בבניין (הרי השניים החליפו עשרים הודעות בחמש הדקות האחרונות), אזי לבטח יש דרכים שבהן נערים ונערות עשויים לבטא עצמם באופן יצירתי ברשתות החברתיות. הם אף עשויים למצוא חברויות אמת בזכות הכלים הווירטואליים.
נאור לעומת זאת… נאור לא יכול לטייל עם הכלב מבלי לשקלל את צעדיו. חמוש בטלפון, במד קלוריות ובמבזקי חדשות הוא הולך עם חמזה הקוקר ספנייל באותו מסלול כל ערב, מקיף את גן ויסר בכיוון השעון. פעם אחת היא צפתה בו דרך החלון נתקע בפח אבן במהלך ההליכה בעת שקרא את חדשות הבוקר מעל הצג הסלולרי. היא ראתה את זה בא שתי שניות לפני, וחלק מריר בליבה נהנה לחזות בהתנגשות. הוא שב הביתה עצבני ורץ לשקית האפונים שהייתה שקועה עמוק במקפיא כדי לקרר את המכה. היא חזרה להתכרבל במיטה, מעמידה פנים כאילו מעולם לא הייתה עדה לתאונה שהתרחשה זה עתה בחוץ. ובעצם… מאחר שהתאונה לא תשנה שום דבר בהתנהלותו בעתיד, אז באמת אין למאורע הזה שום חשיבות, היא הסיקה מייד. לכל היותר היא תגרום לנאור להמתין בשקיקה לאפליקציה חדשה שתזהיר אותך לפני שאתה עומד להתנגש בעצמים לא חברותיים.
ואחר כך הוא עוד יורד עליה שהיא "חיה בתקופת האבן". פאקינג ווייז.